זה שוב קרה לי, כמו כל הזמן. לא האמנתי שאני יוכל ליפול שוב.
אני לא יודע מה קרה, הקשר שלנו היה כלכך אמיתי ויפה, באמת
שכלום מעבר לידידות, אבל ידידות טהורה עם דאגה אמיתית. יש לה
בכלל חבר שנתיים בחיים לא הייתי משלה את עצמי, לא הייתי נותן
לזה לקרות, היינו הידידים הכי טובים! או שלפחות ככה חשבתי...
אז התחילו כל הבעיות. עד שלב מסויים בקשר בחיים לא היו לנו
משחקי אגו. בחיים אפילו לא היו לנו חילוקי דעות. אני לא מבין
מה קרה לה, פתאום הכל השתנה. אני בטוח שזה התחיל אצלה. היא
כלכך פגעה בי. פעם אחר פעם. אני מטבעי בן אדם שנוטר טינה לאורך
זמן וקשה לי לסלוח. סלחתי לה על דברים שבחיים לא הייתי סולח
לאנשים אחרים. ואז בעצם הבנתי... אני אוהב אותה. כבר לא אותה
אהבה של ידידים הכי טובים, אהבה אמיתית. אני שומר על הבחורה
כמו על העיניים שלי, אכפת לי מכל דבר שקורה לה, והיא יורקת לי
בפרצוף. אבל זה לא סתם אני בטוח. משהו מפריע לה. אני לא יודע
מה, אולי היא עדיין כועסת מהריב הקודם. אבל זה כבר לא מעניין
אותי, אני לא צריך לסבול יחס כזה. ידידה שלי לא אמורה להיות
איתי ככה. מה כבר ביקשתי? מינימום יחס! לעזאזל! אבל אין מה
לעשות. זה מה שהיא רוצה זה מה שיהיה. יום אחד היא תלמד להעריך
את הדאגה והכנות שלי, אני רק מקווה שעד אז לא יהיה מאוחר מידי.
למרות האהבה שלי אליה, אני יודע שזה לא יעבוד בינינו לעולם.
שנינו עקשנים מידי, ויש לה אגו לא קטן. זה מחרפן אותי! כמעט
שכחתי להזכיר את העובדה שיש לה חבר. לכן אני בסך הכל רוצה
שנהיה ידידים, שהכל יחזור להיות כמו פעם. חבל שהיא מסבכת את
הכל כלכך, כי זה אמור להיות המצב הכי לא מסובך בעולם. היא עושה
שטויות ובסוף שנינו נפסיד אחד את השניה. היא עוד תתגעגע. לצערי
גם אני... לפעמים אני מרגיש שבא לי למחוק אותה מהזיכרון שלי
לתמיד, אבל שאני חושב על זה לעומק אני מבין שהיתה לנו תקופה
טובה ויפה ואני לא רוצה לשכוח אותה לעולם. העברתי איתה כמה
חוויות יפות וכמה קשות מהחיים שלי. היא חלק ממני, אני כלום
בלעדיה. כניראה שאני צריך להתרגל להיות כלום... כבר התייאשתי
מלנסות לסדר כל הזמן ולתקן דברים שהיא הרסה, נמאס לי. אני בטוח
שבמוקדם או במאוחר היא תבוא לבדר איתי בעצמה, אני מקווה שזה לא
יהיה כבר מאוחר מידי בשבילי... בשבילה... בשבילינו...