לא כולם ידעו זאת, ואף ייתכן שהדבר חמק מעיניהם של כולם, אבל
הילד האבוד היה פילוסוף גדול. לא כל כך משום חוכמתו כי רבה
היא, לא ולא, אלא משום נקודת מבטו הרואה את העולם והמשקיפה
עליה בעיניים תמימות אשר רואות את העולם כמו שהוא, ללא דעה
מוקדמת או ניתוחים מיותרים, מה שיש - ככה זה, אמת אבסולוטית,
אבל האמת היא סובייקטיבית ועל כן לפעמים יש להסתכל מעבר לאמת
על מנת לגלות את הצדק.
היה הולך הוא ברחובות ובידו פנקס אדום, בו היה רושם את כל מה
שראה בדרך: חלון, עציץ, פרח, כלב פצוע שוכב בגשם, מכוניות,
שנאה. כולם היו קוראים לו הילד האבוד, זאת משום שהיה הולך הוא
כל יום, כל היום, ללא מעש. כך לפחות חשבו הבריות, אך למעשה היה
הילד מחפש את העולם והעולם נפתח אל הילד כי ידע הוא את סודו של
הילד.
הילד היה לוחם חירות, או לפחות חלם שהוא כזה. מציל אנשים, מציל
נשמות מאובדן. אז איך לא הצליח להציל את עצמו, איך שקע כל יום
יותר ויותר בסחרור לא נגמר של אי שפיות.
ואז הוא פגש אותה.

זה היה ביום אחד, סתם ככל הימים, הלך הוא ברחוב ולפתע ראה
מישהי, שערה אדמוני וקצר וניצוץ בעיניה, הוא ניגש אליה ולפתע
מצא הוא משוחח איתה. ולא סתם שיחה של מה בכך כי אם שיחה
אמיתית. היא הביטה בתוך עיניו וראתה את העולם, היא ידעה. הם
נסחפו זה אל תודעתו של זה ודיברו שעות. שוקעים עוד ועוד אחד
בעולמו של השני. עד שלבסוף, לאחר איבוד מוחלט של תחושת הזמן
הרעב הכבד הכניע אותם והחליטו לשבת ולאכול משהו. הם ישבו לאכול
לבסוף באיזה בית קפה קטן וביתי שכמוהו לא מוצאים כולם , אך
הילד תמיד ידע היכן למצוא אותם, או שמא המקומות מצאו אותו.
הקירות היו צבועים כפסטלים עדינים והשלחונות נראו כשולחנות
אבירים מימי הביניים. בפינת החדר היה מצוי פסל ישן של אינדיאני
ומקטרת השלום בפיו. התקרה היתה מכוסה בציור הנראה כי צוייר
בהשראת ציורי הקיר המצויים בקתדרלות האיטלקיות ברומא.
"מה שלומך?" שאל הילד שוב.
"בסדר"
"את רוצה משהו?"
"תמיד רוצים משהו, לא?"
"ייתכן"
"מה את חושבת עלי?" שאל הילד כבדרך אגב.
"אתה אדם טוב , ומגיע לך יותר מכל הסבל שעברת, אבל כנראה שזהו
העולם"
"אני והעולם נתחשבן בינינו, אל תתערבי בזה, חוץ מזה אנשים
טובים עושים, אני רק מסתכל וכואב"
"זה לא נכון, הרבה פעמים ראיתי אותך עוזר לאנשים ואפילו ראיתי
אותך בזמן ש..."

-שתיקה-

"אתה יודע, הרבה אנשים שעוברים כאן נראים לי מוכרים מאוד" היא
אמרה לפתע.
"אולי את אלוהים" אמר הוא בפשטות.
חיוך עלה על שפתיה ונראה כי היא אהבה להשתעשע ברעיון אשר נראה
לילד כה סתמי וברור. זאת היתה תמצית אישיותו של הילד- הפשטות,
התמימות.
"אתה מאמין באלוהים?"
"אני חושב שבכל אחד מאיתנו יש חלק מאלוהים, ורק עם נהיה יחד
האלוהים יהיה שלם שוב "
"אתה באמת מאמין בזה, היש סדר באנדרלמוסיה?" שאלה היא פתאום
במשנה חשיבות.
"תראי, יש אנשים שאוהבים זה את זה ומצאו ביחד אהבה גדולה,
נכון?"
"מה זה קשור?"
"הם ביחד השלימו משהו ויצרו משהו חדש , זה האלוהים שלהם שעושה
להם ניסים"
"אולי והם עושים את הניסים, והם לבד שם"
"אם כן איך הם נפגשו?"
"יד הגורל, הכאוס הגדול בו נפגשו שני חלקיקים"
"מעניין, אך עם זאת אני מאמין שיש לכל אחד מאיתנו מטען מסויים
וכיוון שהמטענים שלהם התאימו הם נמשכו זה אל זה במהלך חייהם עד
אשר נפגשו, כמו מגנטים"
"אף פעם לא חשבתי על זה ככה"
"הכל בעיני המתבונן ילדה, הכל"
היה לה מוזר שהוא קרא לה ילדה, אבל עם זאת נעים מאוד לשמוע. מה
מתחולל בתוך גופה, אין לה שמץ של מושג. אז היא קמה והלכה.
לבד שוב, חשב הילד, רק אני ואתה אמר לכלב הפצוע והמשיך בדרכו.

צלצול בדלת .
שוב צלצול.
הילד פתח את הדלת לבסוף. ומי נתגלה לעיניו - היא .
הלב פועם בחוזקה , הראש מסוחרר , רוצה לגעת רוצה להתחבר, רוצה
לנ..
"נו , תזמין אותי פנימה" היא קטעה את הרגע הקסום
"את מוזמנת תמיד " גם לתוך לבי חשב הילד לעצמו
"מה את עושה פה?"
"למה? אתה רוצה שאני אלך?"
"מה פתאום"
"אז אני פה כי אני פה וזהו, טוב"
"כן"
"אתמול חלמתי חלום" שבר הילד את המתח והבלבול בלי לתהות אפילו
איך היא ידעה איפה הוא גר.
"נו, ספר כבר"
"חלמתי שאני שוחה , ובזמן שאני שוחה לי לתומי עוברת לידי כבשה,
בוהה בי בעיניה הטיפשות ופועה לעצמה - מההה... ואני ממשיך
בדרכי והיא בדרכה כאילו כלום לא קרה"
"וזהו ?!"
"כן, וזהו"
"שחורה או לבנה הכבשה הזאת שלך"
"לבנה, והיא לא שלי"
"ואתה רוצה שהיא תהיה שלך."
"לא אני רוצה שהכל יהיה של כולם ולכולם לא יהיה כלום והכל
חופשי ואף אחד של אף אחד ואני איתך ואת איתי ו..."
"לא קשור לנושא, מצטערת. "
"טוב , סליחה"
"אל תצטער, אף פעם"
"כל דבר נכון לעיתו וכל עת נכונה לדברה" הגה הילד בפשטות.
והכלב שוכב לו בפינה מלקק את פצעיו, וחוזר לישון.

כבר שבועיים לא ראה אותה. אבל המחשבות נדדו והוא ריחף איתה
לארצות רחוקות וביקר ביחד איתה במחוזות נשכחים. היה מצייר את
דמותה בדמיונו ומחייך לעצמו. הוא ידע שזה יכול להרוס הכל.
הוא היה ממשיך להסתובב ברחוב אך לפתע הוא לא ראה יותר כלום,
והמקומות הקסומים נמוגו כלא היו ולא נראו עוד לעולם. הוא
התיישב על אחד הספסלים שמצא וידע שכנראה מאוחר מדי, הוא לעולם
לא יהיה יותר אותו דבר. והכלב הגיע והתיישב לידו. הילד העביר
את ידו לראשונה על פרוותו של הכלב וחש בפצעים שעל חזהו וגבו.
הכלב התרחק מהילד נשכב מתחת עץ אלון גדול וליקק את פצעיו.

הפגישה הבאה כבר לא היתה מקרית. כל מהלך חייהם כיוון אותם
לנקודה הקריטית שבה יבוא המפץ הגדול וייצור להם עולם חדש. הם
הסתכלו זה בזה ונפלו לתהום הנשייה של העולם.
"אני אוהב אותך" אמר הילד לבסוף
"אני יודעת" ענתה לו היא
"הכל יהיה שונה עכשיו, הכל חרב ובמקומו נאלץ לבנות יחד את
המציאות החדשה שלנו. זה לא יהיה קל את יודעת"
"הקלות היא ממני והלאה" לחשה היא לאוזנו
הנשיקה שלהם כנראה נשמעה בעולם כולו כי לא היה אדם אשר מסלול
חייו לא השתנה בעקבות המאורעות האלו. גם אם לא ידעו זאת
האנשים, היה הוא פילוסוף גדול הילד.

הילד חזר לים, אותו ים שתמיד סיפק שאלות ותשובות, הוא ישב
מתבונן בגלים, חש שלווה ורוגע לראשונה בחייו. הבנה, געגוע ,
תום התמימות והיופי.
הכלב ניגש אליו וליקק אותו.
מאיפה אתה באת? ספק תמה, ספק שאל הילד.
והכלב כבר לא היה פצוע יותר לעולם.