נושר לי השיער.
כל בוקר, על הכרית, פק"ל, מספר דו-ספרתי של שערות.
מעופפות להן קלות באוויר המאוורר ועפות לאט דרך החלון
לדעתי הן מגיעות לארץ השערות
בה יושבות בשלווה כל השערות השונות
הקצרות, הארוכות, החלקות, המסולסלות, הבלונדיניות
והשחורדיניות,
שערות הריסים, בתי השחי, הערווה והחזה,
משתפות חוויות וחוות דעת על סוגי שמפו שונים,
על שימוש יתר במרכך ועל ייעודו האמיתי של המוס,
משתתפות בצערן של אלה שנותרו מאחור, בארץ הראשים,
מעטרות פדחתן של מיטב מוחותינו, חולמות על היום בו יצטרפו
למעגל הנושרות
ולא יסבלו עוד מצווי אופנה, מצביעה, שטיפה וסלסול
ומן הריח הנורא של החומר הדוחה הזה שנשים יוצקות על שיער ראשן
מדי פעם.
אבל מה רע לכן איתי, אני פתאום זועק, מה עשיתי לכן רע?
האם לא חפפתי אתכן בחום ורכות מדי יום ביומו? האם לא דאגתי
לשלות כל כינה קטנה וטרחנית שהגיעה להטרידכן? הלא כיסיתי אתכן
בכובע צמר חמים בכל חורף קר, בכל ביקור בחרמון?
מדוע זה נטשתן אותי כך, שערותיי החביבות, אמרו לי מדוע!
אולי כי תלשתי בלי משים חברותיכן הישישות הלבנות? מצטער אני על
כך, אחיות שלי, אבל היה זה בתום לב, ללא שום כוונת זדון.
נו בחייאת, שערות יקרות, הישארו עמי עוד קצת, רק עוד מספר שנים
מועט, לפחות עד אשר אמצא לי כלה, משרה מכניסה וחברות באגודה,
רק עד אשר לא אזדקק עוד למראיכן. מבטיח אני כי אשחרר את כולכן
לחופשי ביחד, שערה שערה לעיסוקיה היא, על מנת שתוכלנה לעבור
ביחד לביתכן החדש.
ואגב, אם כבר דיברנו, עשו לי נא טובה קטנה, החליפו מילה עם
החברות שלכן, אלה שעל גבי וישבני ובאפי ונחירי ואוזני, ספרו
להן כמה יפים החיים בחוץ, באוויר החופשי, שכנעו אותן לקחת
משפחותיהן, לנטוש התנחלויותיהן ולעבור לדור באקלים יותר חם...

ואם לא מספיק שאני מקריח, אז עכשיו אני גם מדבר אל השיער שלי.

אלוהים, אני צריך טיפול!!!