וביום בו נפגשו הם
ניצת לו חושך גדול
אשר את העולם עטף בעלטתו.
הוא נשתל בעצמותיה,
והיא.
ננטעו שורשיה
כאקליפטוס במדבר.
בדממתו שמע הוא זעקותיה,
אך השקיט משמוע והחריש.
והיא כצאן המובל לטבח,
מתה בדממת עולם
אשר קולה החריש
ולא נשמע הוא.
אהבה.
סם החיים,
כסם מוות לה.
והוא הביט בה בדממתו הנצחית,
וקולו הדומם,
לה , צחק צחק צחק
בדממת מוות שאת אוזניה החרישה.
כן.
כי ברית דמים כרתו הם באהבה.
ותמת נפשה.
ותרד נפשה לשאול תחתיה.
והיא הביטה בה כלא מביטה,
כי חשה את אשר הביטה בו
ולסבלותיה קץ אין.
הוא הביט בה יורדת לשאול תחתיה
הביט
וראשו מסובב לאחור.
היא הביטה בו כלא מביטה.
ודמעותיה ננעצו בבשרו כלהב מלובן.
קדקודיהן היו אדומים מדם
והיא שקופה היתה
כדמעותיהן של כל האחרים.
זה צרב בבשרו לכן בצחוק פרץ הוא.
צחוקו המתגלל למרחוק נשמע.
והיא,
שאת אוזניה החרישה דממתו.  
דממת מוות
חשה בו ככדור שלג המתעצם בגלגוליו.
היא חשה.
ופניה בין ידיה כבושות הן.
היא חשה
ואף שמתה נפשה
היא חשה,
בעוצמה שהמיתה יותר.
משכבר מתה.
כן.  
כי ברית דמים כרתו הם באהבה.
לאהוב. עד כי מתה  אהבה.
וקברוה.
ועל מצבתה באותיות ארגמן,
רקמו מילות אהבה.
להשקיט מיתתה מלשמוע.