חצי שעה עברה מהרגע שיצאו מבית החולים, והם היו במכונית לכיוון
הקניון. ג'וני הסביר לרעות שההתקף בטוח לא יחזור שוב, ורעות
שאלה למה, והוא לא ענה לה, והיא קיבלה את זה. "מעכשיו, הוא
יחיה עד מאה עשרים, המניאק הקשיש הזה." אמר ג'וני, וצחק. החיוך
נמחק לו מהפנים במהרה. הוא הסתובב לרעות ואמר "ובאשר אלייך."
"באשר אליי מה?" אמרה רעות, חשדנית מטבעה הנשי המובהק. "אני לא
חושב שזה יילך." אמר, ונראה רציני עד כאב. רעות הרגישה, הרגשה
רחוקה מאוד מהמודע שלה שהלך והתעמעם, שהפה שלה הולך ומתעקם
כלפי מטה, ושדמעה מתחילה לנשור לה מהעין. זה היה לא ייאמן
בשבילה. בשניה שעברה היא חשבה על עשרות אלפי תסריטים שעלולים
לגרום למצב הזה, אבל אף אחד מהם לא נראה לה הגיוני. זה פשוט לא
יכול להיות. "אלוהים, היא מתחילה לבכות," אמר ג'וני בשקט, ספק
למישהו ספק לעצמו, ואז עצר בצד, תפס אותה בכתפיים, ואמר "לא,
לא, זה היה בצחוק, את מבינה? רק ניסיתי להצחיק את עצמי קצת. את
מבינה? בצחוק. בדיחה. בדיחה גרועה., למעשה. סתם. צחוק." היא
הסתכלה עליו, לרגע אפילו לא הבינה מה הוא רוצה, ואז חייכה.
"אתה כזה מפגר, אלוהים." הוא חייך, והתקרב אליה, המטרה נשיקה.
היא התרחקה ממנו, נמנעת, עדיין מחייכת, ואז הסתכלה עליו, על
המבט ההמום שלו, והוא היה כל כך חמוד, והיא הסתערה עליו,
ובמכונית שעברה ליד נהג איש עסקים שמן שחזר ממסעדה שבה אכל ממש
המון, והוא הסתכל על המכונית שחונה בצד והיה נדמה לו שמישהו
רוצח שם מישהו אחר והוא ממש נבהל והגביר מהירות ונסע משם,
ובלילה הוא לא הצליח להירדם כי הוא חשב שהוא נורא פחדן ושמישהו
עכשיו מת בגללו, ובבוקר שלמחרת הוא חיפש משהו על זה בעיתון ולא
מצא כלום.

בלילה ג'וני הלך לבית שלו ורעות הלכה לבית שלה. הם התערבו על
איזה בית יותר רחוק מהקניון, והשאירו את המכונית בקניון,
והתחילו ללכת ברגל, כל אחד לביתו.  לכאורה. והראשון שיתקשר
לשני וישאיר הודעה על המזכירה הוא המנצח.
אחרי חצי שעה של הליכה ברחובות נתניה החשוכים, היא עצרה לנוח
על פינת איזה בניין. היא שנאה ללכת. זה עייף אותה נורא. בשביל
מה קנתה מכונית, למען השם? אבל לאאא, הם עשו את ההתערבות
המטופשת הזאת, והוא בטח כבר בבית שלו, מתקשר אליה כבר אלף פעם
ומתחיל לדאוג לה. היא עצרה, מתנשפת, ולפתע, כמו שתמיד קורה
כשאתה לבד איפשהו חשוך, השמיעה שלה התחדדה באופן בלתי צפוי,
והיא שמעה כל חתול קופץ מכל פח אשפה בכל העיר המסריחה הזאת. כל
ציפור שנחתה על כל עמוד חשמל. אף אחד לא הלך, ורעות הסתכלה
בשעון, והשעה הייתה שלוש בבוקר, והיא באמת התחילה לפחד. והיא
שמעה כל צעקה מכל דירה אפלולית, והיא שמעה כל וולט חשמל שעובר
בקירות, וכל פעימת לב שמחלחלת בה, והיא שמעה את עצמה ממצמצת,
ו.. והיא שמעה את הרחש שלקח תפקיד בדיוק מאחוריי הפינה שנשענה
עליה. מה זה היה לעזאזל? היא סובבה את הראש שלה לאט לאט, ולפתע
נשלחו שתי ידיים ואחזו בראש שלה, והשליכו אותה אל הקיר, והיא
פלטה צעקה חדה. החבטה בקיר עימעמה את ראייתה, והיא איגרפה את
ידה והניפה אותה בקשת רוחבית לכיוון הכללי של הסימטה. האגרוף
שלה התלבש בצורה מושלמת על חלק גוף זה או אחר של התוקף, והוא
זעק זעקה עמומה והשתטח על המדרכה. ידיים נאחזו על כתפיה בעוצמה
עדינה להפליא, והיא התנגדה קצת, וחשה כאב ראש עצום מגיע.
וכשפתחה את עיניה וכשחזר אליה הפוקוס, ראתה שזה ג'וני.
"ג'וני?" אמרה "אבל.." ואז הסתכלה אל הרצפה וראתה שם את התוקף
שלה, איש רעול פנים, מחזיק את אשכיו וממלמל משהו זועם. "את
בסדר?" ג'וני שאל אותה בתקיפות. "את בסדר?!" שאל שוב, הפעם
התערבל כעס אצור בקולו. "אני.. כן, אני בסדר." "אוקיי," אמר,
ואז רעות הייתה בטוחה שהיא רואה חיוך קטן וזדוני עולה על פניו
ונעלם כמות שהופיע. "כי אם יש משהו שאני באמת שונא," אמר, "זה
אנסים." ואז הוא עזב אותה, הלך אל התוקף, הסתכל עליו, ואז בעט
לו בפנים בעוצמה כה חזקה, ששתיים משיניו, רעות ראתה, ננעצו
בקיר שלפניו. והוא איבד את הכרתו והחל מדמם בקילוח עז. "שברתי
לו את הלסת," אמר ג'וני. "בואי נעוף מפה."

"אבל רגע, למה לא הלכת הביתה? אני לא מבינה אותך!" הם החלו
ללכת ברחוב השומם, ואורות החלו להידלק בבתים שמעל. "התחלתי
ללכת," אמר, מגרד בראשו, "ואז חשבתי לעצמי 'מה אתה נותן לה
ללכת כל כך מאוחר לבד בנתניה?' ואז רצתי חזרה והתחלתי לעקוב
אחרייך. בצבא הייתי סייר. רצו להחתים אותי קבע, אבל לא רציתי.
הייתי מעולה. את קולטת?" אמר בגאווה. רעות חייכה, נישקה אותו
כבדרך אגב, והמשיכה ללכת. "כשעמדת שם.. נשענת על הקיר, נראית
כל כך יפה, שלקח לי כמה שניות להבין שמישהו חטף אותך אל מעבר
לשדה הראייה שלי, מאחוריי הסמטה. אבל הצווחה שלך החזירה אותי
לחיים, ורצתי מהר ככל שיכולתי. די נדהמתי לגלות שהשתקת אותו עם
בעיטה לאיזור אסטרטגי." "למעשה," אמרה, "נתתי אגרוף עיוור, ורק
במקרה זה הגיע לשם. תקרא לזה אינטואיציה נשית, אם אתה רוצה."
"אני רוצה," אמר, ושניהם נעלמו לתוך הלילה, אינם מודעים
לתעתועי הגורל שמצפים להם ביום למחרת, והדבר האחרון שנשמע
ברחוב השומם לעוד ארבע שעות, חוץ מילולי חתולים וצירצורי
צרצרים, היה רעות וג'וני מחליפים דברי אהבה כנים לחלוטין.