מכתב שכתבתי לרעות, חברת ילדות לפני שהיא טסה לדרום אמריקה
לכחצי שנה... - "מכתב לטיסה"

רעות,
אני לא מאמינה שהרגע הזה באמת הגיע. ניסיתי לדחות את כתיבת
המכתב כי לא ממש האמנתי שהרגע יגיע.
שתביני את גודל הבילבול - אפילו דחיתי את "קניית מתנת הפרידה"
כי איפשהו לא רציתי כל כך שתיסעי ולא האמנתי זה התממש בסופו של
דבר.

"לצערי" הגיע הרגע שבו את עוזבת - הולכת אחרי החלום. שלא תחשבי
לרגע שאני לא שמחה בשבילך, אבל זה יותר ממשי, אמיתי וקשה
משחשבתי.
אני יודעת שתיכננת וחלמת על הטיול הזה עוד בתקופת הצבא, אז אני
ממש שמחה שלפחות מישהי מממשת את חלומותיה וגם ממריאה הרחק עם
החלום.

עברתי איתך את כל השלבים לקראת הטיול,
רק חסר לי לנחות איתך שם...

אני עדיין לא מאמינה ואני מקווה שאני אצא מהשוק שלי בהקדם,
אני אפילו כותבת לא לעניין!

אני צריכה להכיר בעובדה שאין יותר ביקורים אצל כל מיני ספקים,
מחסנים והבאת סחורות, אין יותר נסיעות וגיחות גדושות במטלות
ומשימות בטבריה...
אין יותר שעות של רביצה מול הטלויזיה אצלי או אצלך, אין יותר
מפגשים מקריים בדרך לפח....
אולי אני יותר מידי דרמתית אבל ככה זה מרגיש...

אני לא יודעת למה אבל אני ממש מתקשה לכתוב לעניין, אולי כי אני
לא תופסת עד כמה ריק ולבד יהיה לי - אל תתני לזה להטריד אותך,
חלמת והגשמת וזה הכל.
אני אסתדר ואני ממש ממש בטוחה שאת נצלי כל שניה בחצי שנה
הקרובה כדי לצבור כמה שיותר רגעים וחוויות.
אני כנראה אהיה פה כשתחזרי ואם לא, תדעי שתמיד תשארי בליבי.
תמיד יש לך ותמיד היה לך מקום(דיי גדול האמת!) שם, בפינה מאוד
חשובה וחמה.

אני יודעת שיש בך פחד מסויים שאת לא מדברת עליו כי את פוחדת
שהוא ייהפך לאמיתי.
העולם הוא גדול ולא קשה ללכת בו לאיבוד, אבל לך יש כושר
הישרדות, כושר התמודדות והכי חשוב את לא מוותרת בקלות!
אני יכולה לומר לך שאני דיי מקנאה בך ולא בגלל שאת טסה, אלא
בגלל שיש לך את האומץ והכוח להגשים חלום ולפרוץ אל העולם הגדול
בלי שום ידע או מדריך וזה משהו שלי אין!

אני באמת מאחלת לך מכל הלב, שיהיה המון בהצלחה, תיהני, אל
תדפקי חשבון לאף אחד!, תצלמי, תצחקי, תתחברי, תאהבי, תחווי
ותנצרי כל רגע ולו הפשוט ביותר כחוויה עוצרת נשימה.
אני ממש אבל ממש אתגעגע, את תהיי יותר חסרה ממה שאת חושבת.

אני לא יודעת אם אי פעם אמרתי לך מה החשיבות של החברות שלנו
בעייני, אז אולי זו הזדמנות לומר...
יש בינינו משהו מיוחד, זו מין חברות ש...  אין לה הגדרה,
חברות פתוחה סגורה כזו. אני מקווה שאת מבינה, יש המון דברים
שאנחנו לא מדברות עליהם, אבל שתינו יודעות שהם קיימים, יש
דברים שמציקים ואנחנו פשוט מתמודדות ומעבירות בלי מילים.

אני כותבת ומתחילה להבין, כי הדמעות פשוט עולות, חונקות ולא
מרחמות עליי.
אף פעם לא ראיתי לנכון לציין בפנייך את החשיבות שלך בחיי
וכנראה שזו הסיבה - הכל כל כך טעון בהמון רגשות וחשיבות אין
סופית שאולי עדיף להשאיר את זה כך, כדי לא להכביד, פשוט להיפרד
עם כל האיחולים והמשאלות שבלב!
אוהבת, את תהיי חסרה, תשמרי על עצמך!
טל.

ועוד משהו קטן לפני שאת נוסעת (ממש קשה לי להפסיק לכתוב..)
הכנתי לך שלושה דיסקים מלאי נוסטלגיה. בכל פעם שתשמעי אחד מהם
תזכרי בכל מיני רגעים, חויות ובדיחות פרטיות ופשוט תתמלאי
ותטעני את המצברים מחדש!
שוב...
להתראות!