זאת הייתה אהבה מטורפת, מפחידה, מוגזמת, חזקה כמו שנאה, מתוקה
וכואבת כמו שרק אהבה יכולה להיות.
אהבה בלי טאקט ובלי גבולות, אהבה מטורפת.

כשהוא היה עוזב, הייתי בוכה, בוכה חזק, יוצאת בגשם לחפש אותו,
נכנסת למקומות, הופכת שולחנות ומקבלת מכות מאנשים.
אהבתי אותו אהבה אלוהית, סגדתי לו והוא תמיד נענה לי.
וגם הוא אהב ככה, בלי גבולות, וכשהייתי הולכת ממנו, הוא היה בא
לחפש אותי עם אקדח אצל אמא שלי ומאיים להתאבד אם לא אחזור
איתו.
בפעם האחרונה שזה קרה, הוא הכניס לי את האקדח לתוך הפה ואמר
שאם לא נחיה ביחד, לא נחיה בכלל. כשאני מספרת את זה עכשיו, זה
נשמע לי רומנטי.
חזרתי איתו כמו תמיד ולמחרת  שרפתי לו את כל הבגדים ואת כל
המסמכים שהיו לו בבית בזמן שהיה בעבודה.
הוא נכנס הביתה, עלה בריצה לקומה השנייה והתחיל לצעוק כמו
משוגע ולזרוק דברים מהחלון- הוא זרק לי את המחשב ואת השידה
הגדולה של האיפור, מגירה אחרי מגירה, הכל מהחלון למטה ועשה לי
רכבות בכל הגרביונים, הוא ידע כמה אני שונאת רכבות בגרביונים.

באותו זמן קרעתי לו כרטיסים למשחקים בחו"ל, של ליגת האלופות
ושברתי לו את כל השמשות של האוטו עם פטיש.
תמיד ציפיתי לתגובה והיא תמיד הגיעה.                        
                                     
הוא לקח את התמונה של דאלי מחדר העבודה שלי והתחיל לשבור אותה
על הציורים שלי, אחד אחרי השני הוא הפיל, שבר, דרך וריסס עם
ספריי שחור את כל החדר ואני עמדתי ליד הדלת ולא אמרתי כלום, רק
הסתכלתי וחשבתי על הצעד הבא שלי.
למחרת כשהוא חזר מהעבודה, הוא נכנס הביתה, הסתובב בכל הבית
וחיפש דברים שבורים, שרופים, קרועים ולא מצא, אחר כך ישב בנחת
בסלון.
עברה שעה, עברו שעתיים ופתאום הוא שם לב לזה שהכלב שלו לא יושב
לידו לצפות בפרקים החוזרים, חוזרים, חוזרים של סיינפלד.
הוא קם ויצא בריצה לחפש אותו, רץ לשכנים, רץ ברחובות כמו ילד
- בוכה וצועק בקול שבור "מוקי, איפה אתה?"  הוא נכנס הביתה,
עלה לחדר העבודה שלי בוכה ואמר שעברתי את הגבול ושדברים כאלה
לא עושים, "איפה הוא ?" הוא צעק ולא עניתי "אני מתחנן, תגידי
לי איפה הוא" ואני לא הרגשתי לרגע אחד שחציתי את הגבול.  
"דרסתי אותו!" אמרתי, "שש פעמים קדימה רוורס, קדימה רוורס..."
והוא צרח משהו לא ברור ואחרי זה צעק "אני אהרוג אותך" וניסה
להתנפל עליי, חסמתי אותו עם השולחן ורצתי במדרגות, הוא רץ
למטבח, לקח סכין, אני יצאתי לרחוב בריצה והוא אחרי עם הסכין.
ירדתי מהמדרכה והתחלתי לרוץ בין מכוניות, באיזשהו שלב
כשהסתובבתי הוא נעלם וכשעצרתי לקחת אויר, נכנסה בי מונית של
'מוניות איכילוב' והעיפה אותי חמישה מטרים קדימה, מאז אני לא
זוכרת כלום.

התעוררתי בבית החולים אחרי שלושה ימים והוא עמד שם עם זר פרחים
ענקי שהסתיר לו את כל הפרצוף, התיישב לידי ואמר שהוא מצטער,
שהוא אוהב אותי והתחנן שהכל יחזור להיות כמו שהיה.

אחרי שבועיים חזרתי הביתה והתנהגתי רגיל, חודש ימים אחרי, קמתי
בבוקר, התלבשתי ואמרתי לו שאני בהריון ושאני הולכת להפיל, הוא
התעצבן כל כך ואמר שאם אני לא רוצה את התינוק, הוא יהרוג אותו
בעצמו ואותי יחד איתו.
איתן בא בדיוק בזמן כמו שתכננו, הוא נכנס, נתן לי נשיקה בפה
ושאל אם אני בטוחה שאני לא רוצה להשאיר את הילד.
הוא לקח כיסא, צעק "בן זונה" ודפק לאיתן את הכיסא בראש, ואיתן
לא טיפוס שמתרגש מכיסאות. מדברים אחרים כן, אבל לא מכיסאות.
איתן הניף את ידו ישר לתוך הפנים שלו ומרח אותו סימטרי על
הרצפה ואחרי זה רק בעט בו, הוא שינה לו את כל הצורה של הפנים
שאפילו אני התחלתי לרחם כי לא זיהיתי שזה בעלי.
אחרי זה הלכנו.

למחרת חזרתי לוודא שהוא חי, הוא שכב במיטה ולא זז, רק אמר שהוא
אוהב אותי ולא מאמין לסיפור הזה. אני נישקתי אותו ואמרתי לו
שהוא צודק, שרק רציתי לשבור לו כל עצם בגוף.
הוא שוב אמר שהוא אוהב ושאם אני אלך הוא ידפוק לעצמו כדור
בראש.  
ואני גם אוהבת אותו כמו משוגעת ולא רוצה שימות או יפגע בעצמו,
רק שיחיה איתי ויסבול.