הרצון לעוצמה - הגרסה החולה
הסגידה לכוח ולפרסום העבירה אותנו על דעתנו
(פורסם במקור באתר "חוצפה")

בשנת 1980 ניגש מארק דיוויד צ'אפמן לג'ון לנון וביקש ממנו
חתימה. לנון נענה לבקשתו ושאל אותו אם הוא רוצה עוד משהו.
צ'אפמן הנסער, שברח מאשפוז כפוי, שלף את האקדח וירה בו. הוא חש
מוטרד מכך שללנון יש הכל ולו אין כלום, נעלב מכך שהוא אנונימי,
אפס מאופס בתרבות שהחלה כבר אז לסגוד לפרסום.

כבר בערך 100 שנה לפניו, ניבא פרידריך ניטשה את המגמה הזו, שבה
החזות והתדמית היא הכל ואנשים משתמשים בתקשורת כדי לעלות
לגדולה. מנקודת מבטו של ניטשה, השאיפה הכי בסיסית אצל כל אדם
היא הרצון לעוצמה.

כמובן שניטשה לא התכוון בהכרח לעוצמה כוחנית מהסוג שצ'אפמן
ביטא במעשיו ואישיותו וכמובן שהצורך בעוצמה שבה המיקוד של האדם
הוא בדעת הקהל מבטא את הסוג הרדוד ביותר, כך שנראה שלא לכך
ניטשה התכוון, אך מכל מקום, מדובר באחד מהביטויים (מהסוג החולה
אין ספק) של הרצון לעוצמה. כשהרצון מנותב למקום הלא נכון, הוא
הופך לרצון שיעריצו אותך, שיסגדו לך. אותו רצון שמניע את החברה
שלנו היום.
אז נכון, מארק צ'אפמן הוא סממן קיצוני של חברה חולת פרסום,
אישיות מופרעת שאין הרבה כדוגמתה. אבל בעיניי הוא עדיין מבטא
תופעה מסוכנת בחברה המערבית, שמחשיבה לרוב מצליחנות על חשבון
תכונות מהותיות יותר. התופעה הזו מתחילה להקצין גם בתקשורת
הישראלית, שבתוכניות הריאליטי שבה ניתן לראות אנשים עושים כמעט
הכל. החל מההורמונים הנשפכים ב"פרוייקט Y", דרך אמנים שהופכים
בקלות רבה מדי לחלק מתעשיית הפופ ב"כוכב נולד" ואפילו רווק
יהודי שמשתף את הצופים בחיפוש, שבתאוריה אמור להיות אינטימי
(לא?), אחרי בחירת ליבו, ב"מכל הבנות בעולם".

התחושה המסוכנת היא, שאם אתה לא מפורסם- אתה לא קיים ואם אתה
לא מצליחן- מי שם עליך.
אם אתה סתם בנאדם נחמד שמגיש מרק בבית תמחוי לאנשים נזקקים,
ההתיחסות אליך תהיה שולית. העם רוצה נינט. ואני לשנייה לא טוען
שנינט היא לא בנאדם נחמד, שלא תתחילו עם הטוקבקים, אבל אם לא
היתה משתתפת ב"כוכב נולד" אף אחד לא היה שם עליה.
אני חש מחוייב לציין שלא כל מי שהחברה מתעלמת ממנו יגיע לרצח
וברור שאני מגנה שימוש באלימות להשגת מטרותיך, אבל התופעה
מייצרת עיוותים ומחלות מעצם קיומה. אי אפשר להבין את המעשה
עצמו ולעולם לא הייתי רוצח לשם כך, כי בסופו של דבר יש לכולנו
חירות מוסרית, אבל היו זמנים שבהם הייתי מגיע למחוזות מוטרפים
לא פחות בגלל המקום בו הייתי כאדם אנונימי. את הרגש, הרגש
הבסיסי, אני מבין.
וכדי למצוא דוגמה טובה לנושא המאמר, לתאוות פרסום, אני צריך רק
להסתכל בראי.