על מאצ'ואיזם והגבר החדש
(המשך להגיגיי בפורום של טרוי)
http://www.troy.co.il
כל הזמן מדברים על הגבר "החדש", ההוא הרגיש. והנה אני לא יצור
מסוגר כפי שהייתי ואני בהחלט עונה על חלק מהקריטריונים של
הגבריות החדשה, אך בוודאי לא על כולם ובוודאי לא באופן מושלם.
אני בוודאי לא אותו אחד שמדברים עליו, לעתים בבוז ולעתים
בהערכה, אבל אני לא שם ולא שם. ואני רוצה להיות "כמו בסרטים
החדשים", אבל קשה להשתוות לדמויות בסרטי הנעורים, נערים מצועפי
מבט ורגישים.
אם פעם הוצב מולנו כמודל איש מערות מחוספס ומגוחך, קאובוי
שאינו מסוגל להפגין חולשה, היום יש סטנדרטים מחמירים לא פחות,
הם פשוט מהופכים. אם הגבר "של פעם" הסכים לערימת איסורים שכללו
איסור לבכות או להביע פגיעות, היום שוטפים את מוחנו בסדרות
הטלוויזיה, כאילו לגבר הממוצע צריך להיות קל מאוד להביע רגשות
ולהתגבר על שנים של חינוך מאצ'ואיסטי ופטריארכלי, כאילו אם אתה
לא מסוגל לבכות אתה גבר פגום, כאילו כולנו רק נהר ללא סכרים או
מעצורים או הדחקות.
ואין משהו יותר מאצ'ואיסטי מהדרישות הללו לסטנדרטים כאלו
ואחרים מבלי לעגל פינות, לכולנו יש הדחקה כלשהי שעובדת בשירות
האינטרסים שלנו, רק כשההדחקה עובדת שעות נוספות צריך להתחיל
לדאוג. והגבריות הלגיטימית היחידה כיום בטלוויזיה היא כזו
שמחצינה רגשות, כאילו אי אפשר להיות בנאדם טוב וקצת מסוגר, כזה
שלא בוכה בקול אבל דואג למשפחתו יותר מכמה שכן. ואין שום גווני
ביניים, כצפוי מהטלוויזיה, הכול חד מימדי, שחור לבן, אתה לא
יכול קצת להדחיק וקצת לגלות, הכול חייב לנטות לכיוון אחד.
וכשאין הקלות ודורשים ממך משהו בלתי אפשרי, כשהכול מגויס
לשינוי האדם על פי עקרונות מחמירים וחד מימדיים, זהו בהחלט
מאצ'ואיזם. רק במהופך. ולא צריך לדרוש מאיש לעצור את הדמעות,
אבל גם לא צריך לייצר גבריות חדשה והפוכה, כי בכולנו יש יסודות
מהחדש והישן, אף אחד לא באמת הורג את דמות האב (מטאפורית) ללא
משקעים מהדורות הקודמים.