בס"ד

הקרוסלה הסתובבה במהירות מסחררת. בתחילה ג'ודי עוד ניסתה לעקוב
אחריה, אך הסיבוב המהיר של אישוניה גרם לה סחרחורת, והיא פרשה
בשיא.
היא ישבה לבדה בפארק על ספסל צדדי, מוקפת בעלים יבשים שנשרו מן
העצים, נסחפו ברוח ויצרו מעגל מתלהט, רועש ומאובק.
לפתע אחזה בה צמרמורת והיא נרעדה כולה. היא מיהרה להכניס את
ידיה לכיסי הג'קט שלה בנסיון להתחמם מחדש. הוקל לה. היא חשה
בידה דף נייר מחוספס.
ליבה צנח בקרבה. הזכרונות תמיד העיקו עליה.
בידיים רועדות היא שלפה את הנייר מתוך כיסה.
היה זה דף צהבהב, שקופל שלושה פעמים. ניכר היה יושנו. היא ישרה
את הקיפולים ופתחה את המכתב, מצפה לפירפור במעלה בטנה שפקד
אותה כל אימת שקראה בו מחדש. והוא הגיע, סומר את שערותיה.

"לג'ודי היקרה מפז,
אני כותב אליך שורות אלו בעודי רחוק ממך מכפי שתוכלי לשער.
איני מדבר על ריחוק פיזי דווקא. אני עדיין מצוי באותו בית
דירות מתקלף בו הכרת אותי לראשונה.
נפשי היא זו הנודדת.
מי כמוך יודע, ג'ודי, כמה סבלתי בחודשים האחרונים בחיי. לא היה
לי בהם אח ורע מלבדך, ועל כך נתונה לך תודתי העמוקה והכנה.
אני יוצא לטיול ארוך, ג'ודי, מאוד ארוך. איני יודע אם אוכל
לשוב ממנו ולהשאר אותו אדם, אבל בעצם, אני רוצה לחזור ממנו
שונה. שונה בשבילך, בשביל משפחתי, בשביל כל אדם שלב פועם בקרבו
ונשמתו מרשרשת בו. אבל בעיקר בשבילי.
אך אל נא תסטי בדמיונך, ג'ודי יקרה, במחשבות שהנני נוסע לאיזו
ארץ נידחת, לג'ונגל סבוך שכף אדם לא דרכה בו מעולם. כלל לא.
הולך אני למקום הקרוב אלי ביותר, והרחוק ממני כל כך.
אני מדבר עלי, ג'ודי יקירה. על מי שהנני. איני מרגיש צורך
לנסוע להודו דווקא, או לקניה בכדי למצוא את עצמי ואת מי שהנני.
הרי אני הנני ממש כאן, כותב אלייך. ועם זאת, אני כל כך רחוק.
את מסוגלת להבין זאת, ג'ודי? כל חיי תרתי אחר דבר שהיה מונח
מתחת לאפי כל הזמן הזה. והגילוי הוא נהדר.
אצא איפוא למחוזותיי, ואגלה את מי שהנני בזכות עצמי. ואהבתי
אליך היא זו המחזיקה אותי בידיעה שאשוב מהטיול הזה.
שלך באהבה,
תומאס"
האם שמעתם אי-פעם על אדם שנפל בקרב עם עצמו?...
דמעה בודדה נשרה במורד לחייה של ג'ודי; הקרוסלה סיימה את
סיבובה האחרון.