על הכיסא ישבת, חסית בצל
(כי לא היו עננים).
לקפה מזגת חלב מעוקר
וכפית סוכר (שיהיה טעים).

כן, עדיין היה קצת קר,
פה טפל, שם ישב עיקר -
יום רגיל.

בערוגה,
הפרחים כבר עומדים איתן,
ועל העץ הציפורים,
הנה חרגול מנצח על מקהלתן.

ואת, את בחשת את הקפה,
אוי היה זה יום כל כך יפה.

אך מאז נפל הפור מחכים לך בבית
אני והזבובים.
הם מזמזמים כל הזמן אותו בית
ואני, פניי נפולים.

כל כך אחר כאן אמא,
הספרים לא מספרים לי כלום.
הלחם לא קופץ בטוסטר
ואיה רעש הקומקום.

וחוץ מזה אימא,
מאז נפל הפור,
אין מי שיאמר לי:
"זה מותר, ו"זה אסור".
רק הזבובים מזמזמים כך הזמן.

אני מבטיח!
לא אהיה אגוז קשה,
בואי נפצח יחד גרעינים.
אני צמוד לשוק ואת לקפה,
ונצחק.

הזיעה חוסכת דם? -  הנה נותר לו עיזבון!
אך מי ישיר לו ערס? וכי בדד ילך לישון?


השיר נכתב בעקבות הפיגוע בקפה אפרופו, ערב פורים, בו ילדה
התייתמה.