כשאתה חי מדיפרסיה לדיפרסיה,
אתה לומד להוקיר תודה על דברים טובים שקורים מסביב.
אתה לומד על חשיבותו של חיוך אמיתי,
על חשיבותם של רגעי האושר המעטים שעוטים אותך מעת לעת.
ואני, שכל חיי מצאתי את הרע בכל טוב, את הריק בתוך המלא,
את העצב המהול בשמחה, שחיפשתי דמעות ולא חשוב אם הן
אושר או כאב, כבר לא יודעת אם טוב לי או רע לי, אם עצוב או שמח,
אם חיים או מוות, ומה עדיף, לטבוע או לשוט?
כי אני שכל חיי פוחדת מהמוות מוצאת את עצמי
מבקשת אותו לעצמי שוב ושוב.
והקטע הזה הולך לשום מקום כמו חיי,
כמו החלום שלי שהיה מציאות ועכשיו הוא אפילו לא דמיון.
לפעמים חלומות מתגשמים, ה"לפעמים" הזה מדאיג אותי מאוד.
כי אני תמיד נופלת על ה"לפעמים", ה"כמעט", ה"אולי"
וה"לא נועד לקרות"...
טובה בלתת עצות, לא טובה בליישם אותן על עצמי,
טובה בלחבק, לא טובה בלקבל חיבוקים,
טובה בלתת, לא יודעת איך מקבלים.
מחנכת לסובלנות אך מאבדת אותה לעיתים קרובות מידי.
שואפת לשלמות ומלאה בסתירה פנימית.
מנסה הכל ובדרך כלל נכשלת,
לא יודעת מאיפה זה צץ, אבל מאן שזה לא הגיע
זה קיים.
תחושת הכישלון היא המציפה אותי עכשיו,
לא עצב, לא שמחה, לא כאב, לא טוב או רע, לא חיים ולא ממש מוות.
כישלון.