פרק 1

אימא של שוואף הייתה יצור מבחיל. שנאנו אותה. שוואף לא שנא
אותה, אבל לא היה מרוצה מהיחס שלנו אליה. זה היה מאוד חבל,
מבחינתו.

כשאימא של שוואף, שענתה לשם בלה, שמעה שאנחנו מתכננים לצאת
למסע הזה, היא נבחה. פשוט כך. היא השמיעה מן קול נביחה קטן שרק
אמהות של שוואף מסוגלות להשמיע. בכל מקרה, לא נתנו לנביחה
המזערית שלה להפריע לנו, והיא ידעה את זה. היא התחילה לדבר,
ואמרה בקול הגבוה והחרקני שלה שזה ממש לא ייתכן, ואיפה נאכל
ואיפה נישן ושזה פשוט בכלל לא ייתכן. כדאי לציין לזכותו של
שוואף שהוא ניסה להתנגד לה, אבל היא סתמה לו את הפה עם עוד
חריקות פרי גרונה. בלתי נסבלת.
אבל לא נתנו גם לזה להפריע לנו. להורים של השאר לא סיפרנו.
האמת שגם לה לא סיפרנו, אבל אימא של שוואף הזאת תצליח להוציא
גם מחרגול מידע אם היא תצטרך.

לא היה לנו תכנון מדויק. היו ארבעה מאתנו, לא כולל אני. היה את
שוואף, ילד מצומק - ההפך הגמור מאמו - חביב וקצת מפוחד עם
אנשים חדשים. היה את אלנה, שהיא אחותו של שלומו, שני אחים
משעשעים ביותר. והיה את סלינט, שנראית כמו קו בלונדיני. ואותי,
כמובן, קארל שלייזנברג, בן למשפחת חוטבי מקטרות.

חיינו בעיירה איפשהו. היה לנו נחל ליד הבית. זה הספיק. לא נתנו
לשום אימא של שוואף להרוס לנו את המסע המתוכנן, שלא היה כל כך
מתוכנן, כמו שאמרתי. הרעיון הכללי היה שכל אחד מאתנו ייקח את
מה שהוא צריך, וגם שמיכות כי זה כיף, ונצא להיעלם. לא ממש
רצינו לחזור.

שמעתי פעם על מדבר, שזה מקום עם הרבה מאוד חול צהוב כזה,
וגבעות קטנות שהרוח עושה. אמרתי את זה פעם לשלומו, והוא אמר
שיש עוד סוג, שזה סתם הרים והרים, שהמים היחידים שם באים
מהגשם. שלומו בא ממשפחה כזאת, יהודיה, והעם שלו היה אמור לחיות
באיזשהי ארץ שיש בה מדבר כזה, אבל הוא לא. אז הוא יודע. והוא
סיפר לי גם שחוץ מהרים ונחלים שהוא קרא להם וואדיות, יש גם
מעיינות. מעיינות נשמע לי כמו מקום נחמד.

בכל מקרה, מה שרציתי להגיד הוא, שלהיעלם במקום כמו כאן, שיש
הרבה דברים והרבה יותר מלא הרפתקאות, נראה לי הרבה יותר כיף
מאשר ללכת לאיבוד במדבר כזה, כי סתם הולכים והולכים. כאן זה
מתחלק לשתי אפשרויות - או שאתה בסוג הראשון של המדבר, שבו אתה
הולך והולך אבל בדרך אתה גם שוקע בחול ומתייבש ומת, או שאתה
בסוג השני, בו אתה הולך והולך ובדרך גם מטפס הרים ויורד אותם
ומתייבש ומת. דיי משעמם, לדעתי. במקום כמו כאן אי אפשר ממש
ללכת לאיבוד, כי בכל מקום גרים דברים.

אז הגיע יום ראשון, שזה היה היום שקבענו עליו. תכננו להיפגש
בבית של אלנה ושלומו, כי חישוב שערכנו הראה שזה יהיה יותר
יעיל, כי הם שניים. אז הגעתי לבית שלהם ביחד עם סלינט, כי
נפגשנו בדרך. החלפנו מידע לגבי הדברים שהבאנו איתנו - סלינט
לקחה כמה בקבוקים של מים. אני לקחתי בנוסף גם כמה כובעים ומקל
מחודד אחד.

התחלתי לדפוק על הדלת של הגולדנברוזרים - הבית של אלנה ושלומו
- וסלינט הזכירה לי שקבענו להיפגש בחצר האחורית, בלי שההורים
של שלומו ואלנה יידעו. באמת תכננו לברוח. ולא חשבנו שהם יצליחו
למצוא אותנו. אחרי הכל, אימא של שוואף  אולי תגיד משהו למישהו
ואולי נהיה במעקב, אבל אף אחד לא עקב אחריי ואחרי סלינט לכאן.
ראינו.

אחרי כמה דקות אלנה ושלומו הגיעו, וגם שוואף הגיע בסופו של
דבר. פחדנו קצת לגבי אימא שלו, אבל הוא הצליח להתחמק ממנה.

הנחל שלנו לא חצה את העיירה, אם כי תחם אותה מעט. הלכנו מספר
דקות מהבית של אלנה ושלומו אל המקום שבו העיירה שלנו נגמרת.
חמשתנו היינו מרוגשים עד כלות עצמותינו. החלטנו להחזיק ידיים
בשורה ולעשות את הצעד הראשון ביחד, אבל פתאום שמענו קול חריקה
קטן.
"לא אמרתי לה כלום, אני נשבע!" מיהר שוואף להגיד.
החריקות הקטנות המשיכו, וניסינו להרגיע את שוואף כדי שנוכל
להבין מאיפה זה בא.
איש, לא גבוה בכלל וקצת שמן, יצא מבעד לשיחים. הוא הביט בנו
ואנחנו הבטנו בו, ושלומו אמר, "רבותיי, יש לנו כאן חרקן. אדון
איש," הוא אמר, "מאיפה הגעת מבעד לשיחים?"
זאת הייתה שאלה בלתי צפויה. חיכינו בקוצר רוח לתשובה של האדון
איש.
הוא ענה, "ובכן, באתי מהמקום בו השארתי את חפציי, אותו מקום
ירוק ופתוח. דרך מייגעת, אכן!"
הסתכלתי על אלנה ועל שלומו בשאלה. ואז העפתי מבט בסלינט. שוואף
שוב התכווץ, שמתי לב. הוא מצליח כמעט להיעלם לגמרי כשמישהו לא
מוכר מגיע.
"מה, בעצם, אתה אומר?" ניסיתי.
"מה בעצם אני אומר. נו באמת. אני אומר שהגעתי מהמקום בו השארתי
את הדברים שלי, ושהדרך הייתה קשה." רטן האיש. "עכשיו, האם
תציעו לי משהו לאכול, או שאצטרך לנסות אנשים אחרים?"
הסתכלנו אחד על השני, ואז אמרתי, "אדון איש?"
"כן?" שאל באנחה.
"אנחנו הולכים ללכת לאיבוד. לאן אתה הולך?" שאלתי.
"אני... הולך לחפש אוכל." אמר האיש, מתחמק.
אלנה החליטה לקחת פיקוד.
"אדון איש." אמרה בהחלטיות,  "אנחנו רוצים שתספר לנו מאיפה
הגעת. עכשיו, האם תספר לנו, או שנצטרך לחזור הביתה ולהודיע
שאנחנו חושבים שמצאנו את האיש שרצח את הכלב של ראש העיר?"
"ובכן, זאת דרך מעניינת לנסח את זה, עלמתי הצעירה..."
הסתכלנו על האיש.
"שמי הוא לי ויילדמון. בואו אחריי."


                                 פרק 2
                                   
"הנחת היסוד שלי היא ששום דבר לא קבוע," אמר ויילדמון,
"והמציאות דאגה להתאים את עצמה אליי. היא עושה את זה בדרך
כלל."
"וככה אפשר להשתמש במכונה זו?" שאלה אותו סלינט.
"כן, הסוד הוא להישאר משוכנע לחלוטין שזה אפשרי."

ישבנו מסביב לשולחן על ספינת האוויר של ויילדמון. 'מגנוליה',
קרא לה. הוא הנחית את הספינה בעמק ירוק ורחב ידיים, לאחר שנגמר
לו האוכל. האוכל שהבאנו היה מונח על השולחן ואכלנו ממנו
בכמויות, ואפילו נשאר עוד כששבענו. אבל בנקודה זו עוד לא
שבענו, ולכן המשכנו לאכול.
ויילדמון המשיך לדבר. "אני לא היחיד על הספינה הזו. חברה ותיקה
שלי, הנרייטה פון אייזן, מתלווה אליי, וחוץ ממנה נמצא כאן גם
ידיד משותף, אליסון. הנרייטה מדענית, וכמעט גרמה לכל הניסוי
הזה להיכשל עם חוסר היכולת המחפיר שלה לזרוק את חוקי הפיסיקה
לכל הרוחות. המדענים האלה, פתיחות לרעיונות הוא לא הצד החזק
שלהם..."
"איפה הם עכשיו?" שאלתי.
"השארתי אותם לשמור על הספינה. אני מניח שהיא הלכה לחפש אוכל,
ושאליסון ישן. אי אפשר לבטוח באיש, אני אומר לכם. מישהו עלול
היה לגלות את הספינה ולנסות לגנוב אותה והם לא היו שמים לב."
"אני לא מצפה שתבין," אמרה אלנה, "ובטח שלא במצב הנוכחי, אבל
אני חושבת שאם היית שולח את המדענית להביא אוכל במקום שאתה
תלך, היה לכם הרבה יותר אוכל עכשיו וגם לא היינו מגלים את
הספינה שלך."
ויילדמון האדים בעוד אלנה התרווחה במושבה בסיפוק. "אין זה מן
הראוי, ילדה!" אמר, "ובכלל, הייתה זה בחירתי שלי אם להביא אתכם
או לא. ומה גורם לך לחשוב שאתן לכם ללכת?"
"מה גורם לך לחשוב שנרצה?" שאלה סלינט.
"נקודה מעניינת..." אמרה אלנה.
"מה שאתה בעצם אומר, ותתקן אותי אם אני טועה," אמר שלומו בטון
העורך-דיני שלו, "זה שאנחנו כרגע מוחזקים כבני ערובה. על ספינת
אוויר בשם מגנוליה?"
ויילדמון חשב על העניין כמה רגעים.
"כן." אמר לבסוף.

קריאות שמחה פראיות נשמעו ברחבי העמק.


                              פרק 3

הנרייטה פון אייזן, המדענית שהתלוותה לויילדמון, חזרה עם ארנב
בידיה. ארנב מת. סלינט ניסתה לשמור על ארשת פנים לא מתרגשת
נוכח הארנב המת, אבל לא הצליחה. לפתע נפלו עיניי על שוואף, שלא
חשבתי עליו מזה זמן מה. הוא בהה בנקודה מסויימת במרחב מעל ראשה
של אלנה, והיא לא הרגישה בכך. כנראה שהוא עושה את זה כבר כמה
זמן.

הסתכלתי על הנרייטה. היא חבשה מגבעת בצבע כחול כהה, מבריקה,
גדולה וגבוהה. למען האמת, גודל המגבעת היה יותר מגודל ראשה של
הנרייטה, ונראה כאילו היא נהנית מאוד לחבוש אותה.

לפני שעלה בידה להגיד משהו על הציד שלה, היא ראתה אותנו. ואז
היא צחקה. "תראו אתכם. אתם נראים כאילו כרגע ראיתם ארנב מת. מי
הילדים האלה?" אמרה והניחה את הארנב על הרצפה.
"אם היית בכלל רואה מה צדת, גברת פון אייזן, לא היית אומרת את
המשפט המטופש הזה." אמר ויילדמון.
"כן!" אמרה הנרייטה בחיוך לבבי.
ויילדמון נאנח.
"מי הם?" שאלה.
שלומו קם ואחז בידה לפני שויילדמון הספיק לענות. "אנחנו מספר
ילדים שנמצאים בדרכנו ללכת לאיבוד. זאת אומרת, זו הייתה
תוכניתו לפני שאדון ויילדמון החביב החליט לחטוף אותנו, אבל
אנחנו לא מתלוננים. למען האמת, אנחנו מאוד שמחים שזו הייתה
התרחשות העניינים, כי אין ספק בלבנו  שהכלי תחבורה שהכי טוב
ללכת לאיבוד איתו הוא ספינת אוויר, במיוחד כשיש עליה אנשים
שאכפת להם מספיק כדי לחפש לעצמם אוכל. לי קוראים שלומו. לך,
אני מבין, קוראים הנרייטה. נעים מאוד."
נשארנו חסרי מילים נוכח הנאום המעניין. אבל לא היינו צריכים
להגיד משהו, אז אף אחד לא הרגיש.
"אני שמחה שאתה נהנה." אמרה הנרייטה לאחר שהתאוששה מההלם
הראשוני. אנשים צריכים זמן להתאוששות לאחר שהם פוגשים את
שלומו.
"זאת אלנה, אחותי. למרות שהדבר היחיד שאני יכול להגיד בביטחון
הוא שאנחנו חולקים את אותה אם. שום עירבון בקשר לאב. זה קארל
שלייזנברג. ההורים שלו  מגלפים מקטרות. קורע, לא חושבת?", אמר,
והמשיך לפני שהספיקה הנרייטה לענות. "זה שוואף, שם מאחורה. יש
לו אימא קצת מפחידה ואין ספק שכולנו היינו שמחים יותר אם היא
לא הייתה קיימת, כי אז הוא היה יכול לצאת לשחק איתנו יותר."
שוואף חייך אל שלומו לשמע המשפט הנחמד, וכולנו חייכנו בתגובה
לחיוך של שוואף. "האאא, חמוד כל כך." המשיך שלומו, "כמובן,
אבל, שבמידה והיא לא הייתה קיימת היינו נתקלים בשאלה - האם
קיים שוואף? ואז היינו נכנסים לדילמה מסויימת, שכולנו היינו
מעדיפים להימנע ממנה. וזאת סלינט, ילדת הפלא. לריב איתה זה כמו
לריב עם דוב הרים שיכור."
סלינט הזדקפה בכיסאה. "היי!" התרעמה.
"... במובן הטוב, כמובן! ניסיתם פעם לריב עם דוב הרים שיכור?
כואב!"
"האאא... טוב. יופי שאתם כאן. אליסון ולי התחילו לשגע אותי
לגמרי. מי היה מנחש שככה זה יהיה כשבאתי לכאן... פשוט מטורף
לגמרי...", אמרה, מנענעת בראשה בחוסר אמון. היא נכנסה לתוך פתח
עם מדרגות ברצפה, ונעלמה לתוכו.
"אז... פגשתם את הנרייטה." אמר ויילדמון. "אני חייב להזהיר
אתכם, מאז שהיא... איך לומר... זנחה את הידוע לה בנוגע לחוקי
הפיסיקה של העולם הזה - בכדי שנוכל להטיס את מגנוליה, אתם
יודעים - היא... מרחפת על טייס אוטומטי, נגיד את זה כך."
"טייס אוטומטי? מה זה טייס אוטומטי?" שאלה אלנה.
"מעין דבר שכזה." ענה ויילדמון.
"הו. הבנתי." גיחכה אלנה. "יש לי שאלה. בנית את מגנוליה רק כדי
לבדוק אם היא יכולה לעוף?"
"האאא... לא. מישהו רוצה לשתות?"
הבטתי באלנה - לא היה אפשרי שהיא תפספס את שינוי הנושא הלא
אלגנטי.
"תגיד, ויילדמון,  כל הזמן שאנחנו כאן עוד לא ראינו את אליסון.
נראה כאילו הוא לא עושה הרבה משהו. למה לקחת אותו איתך?"
ויילדמון שתק. "אני אראה לכם איפה תישנו."

ויילדמון הוביל אותנו לתוך המקום אליו הנרייטה נכנסה. שתי
קומות מתחת, היה החדר המוזר ביותר שראיתי. גדול למדיי, התקרה
מכוסה מראות לחלוטין, ומוביילים צבעוניים משתלשלים ממנה. בצד
ימין של החדר טווח הגוונים של המוביילים התחיל בסגול, עבר
לכחול, אינדיגו וירוק באמצע החדר, ואז צהוב, כתום ואדום באמצע
החדר. המוביילים היו באורכים שונים ובצורות שונות, והיה מקסים
להסתכל עליהם. לא היו לויילדמון מזרונים, ולכן היינו צריכים
לישון על מה שהבאנו.
כשהוא יצא, אלנה אמרה, "אני חושבת שהוא שקוע עד הצוואר בחובות
ומנסה להתחמק מהאנשים שלהם הוא חייב כסף."
"ומה אליסון והנרייטה עושים כאן, אם כך?" שאלה סלינט.
"אליסון... לא יודעת. לא ראיתי אותו בכלל. והנרייטה, היא
מדענית פצצות, עם סיווג ממש גבוה והכל. ובגלל שהיא הדליפה מידע
לרוסיה, האלה מהממשלה רודפים אחריה, אז היא ניצלה את מגנוליה
כדי לברוח מהם."
"תיאוריה מעניינת יש לך שם, אלנה," אמר שלומו, "אבל נשאלת
השאלה - למה שמדענית פצצות תדע איך לצוד ארנב?! הא? האא?!"
"אולי מעבירים אותם תכנית השרדות שכזאת."
"כן בטח! ומה הסיכוי שמדען פצצות יגיע למצב בו הוא יצטרך לצוד
ארנב? הם עובדים בעיר! בעיר אין ארנבים!!"
"כן?! איך אתה יודע?!!"
"קראתי!!"
זה היה מספיק כדי להשתיק אותה.
המשכנו להתארגן לשינה.
"אתם יודעים מה אני חושב?" אמר שוואף, מפר את השקט.
"מה?" שאל שלומו.
"אני חושב שהנרייטה, אליסון וויילדמון הם שלושה עובדי צבא. יש
על מגנוליה ציוד ריגול, והם משדרים את זה לצלחת רדיו בברלין.
ואליסון, הוא לא ישן, הוא בודק את הנתונים ושולח אותם."
"מה זה צלחת רדיו?"
"דבר גדול כזה שמכוון לאינשהו ומעבד את הקולות שמגיעים אליו,
אפילו קולות שלא שומעים."
כבר התכסנו בשמיכות שהבאנו, ואלנה אמרה, "תסתכלו על המוביילים.
מעניין איך שהצבעים מחליקים אחד לשני."
"זה הצבעים של הקשת בענן." אמר שוואף.
"זה גם קורה לפעמים ליד הנחל," אמרה סלינט, "וכשמשאירים מים
בכלי מחוץ לבית."
"תגידו," אמר שלומו פתאום, "אם ויילדמון אומר את האמת ובאמת
צריך להשתחרר מחוקי הפיסיקה כדי שמגנוליה תעוף, היא לא תעוף
כשנהיה עליה, נכון?"

איש לא ענה. וככל שאני יודע, עבר זמן רב עד שמישהו מאיתנו
נרדם.


                          פרק 4

צעקה העירה אותי. הסתכלתי מבעד לעיניים הישנוניות שלי, וראיתי
שזו סלינט. החלטתי להתעלם וכיסיתי את הראש עם השמיכה.
"מה קרה, סלינט? מה את רואה?" שאל שלומו. מלמלתי דברי נאצה
כלפי הכיוון הכללי של שלומו, וניסיתי לדבוק בהחלטתי להתעלם.
כמה שניות אחר כך, התעוררתי סופית.
אלנה, שכבר עמדה ליד סלינט והחלון, אמרה, "ובכן, ככל הנראה
אנחנו עפים."
יצאתי מהמיטה המאולתרת שלי, זועף, והתקדמתי לעבר אחד החלונות,
ודרכו ראיתי נוף מגניב של הרים, עצים, ונהר. כמו ציפור. זה
שיפר את מצב הרוח שלי באחת.
"זה עונה על השאלה שלך, שלומו," אמרתי, "זה שמגנוליה עפה מהווה
הוכחה לכך שהיא יכולה לעוף, וכדי שלא נפריע לנסיקה שלה, אז הם
הטיסו אותה כשישנו." אמרתי.
הם לא הבינו.
שוואף אמר, "הוא מתכוון שמגנוליה כן עפה - אפילו שאנחנו
מאמינים בחוקי הפיסיקה - בגלל שישנו כשהטיסו אותה. עכשיו אנחנו
לא גורמים לה ליפול כי זה שהיא עפה מוכיח לנו שהיא יכולה לעוף,
ואז אנחנו לא יכולים להגיד שהיא לא יכולה לעוף."
"... כי היא כבר עפה." השלימה אלנה. "מדליק. תשמעו, מי אתם
חושבים נמצא על הסיפון?"
"אולי אליסון?"
"בטח יש לו משקפיים."
בלי מילה נוספת כולנו קמנו והלכנו לסיפון.

ויילדמון ישב ליד השולחן, ומישהו ישב לידו. באמת היו לו
משקפיים, והוא נראה אדיש לגמרי. הנרייטה נהגה במגנוליה, למרות
שנראה שהיא עושה גם את זה רק בשביל ההנאה, כמו הכובע הזה שהיא
לובשת.
"זהו אליסון." אמר ויילדמון. היו לאליסון משקפיים עגולות
וחסרות מסגרת, והמבט האדיש ביותר, ועוד בהגדלה (בגלל העדשות של
המשקפיים). היה לו שיער מתולתל שאסוף, שמגיע בערך עד לכתפיים
כשהוא פזור, לדעתי, ועור חיוור. וגם בגדים חיוורים, שדי זרוקים
על הגוף שלו כי הוא דיי מאוד רזה. הוא ישב שם ושתה משהו בכוס.

הסתכלנו עליו. הוא הסתכל עלינו.
"ברכות!" אמר לפתע, בניגוד גמור למבט שכרגע הוצג לנו. כולנו
נפנפנו לו בשלום, ושלומו פנה אל ויילדמון. "הא, ויילדמון, כמה
טוב לראות אותך שוב." הוא אמר. "יש לנו כמה תיאוריות. דרך אגב,
הסיבה היחידה שאני מספר לך את זה היא כי אנחנו, באופן טכני,
בני ערובה, ולכן אין יותר סכנה שתחטוף אותנו. בכל מקרה..."
"נו?" אמר ויילדמון בחוסר עניין .
שלומו הצביע על אלנה - "אלנה חושבת שאתה בורח כי אתה בחובות,
ושהנרייטה בורחת איתך כי היא מדענית פצצות שהדליפה מידע
לרוסיה. ושוואף חושב שאתם מטעם הצבא, ואתמול, כשאף אחד לא ראה
אותו, אליסון בעצם היה עסוק בשליחת הנתונים שהתקבלו ממכשירי
הריגול שנמצאים כאן לצלחת לויין בברלין."
הנרייטה הצטרפה אלינו. אליסון, משועשע קשות מהדברים שנאמרו,
ירק את מה שהיה לו בפה בחזרה לכוס והתפקע מצחוק.
שלומו הביט בו, ואז פנה בחזרה אל ויילדמון. "נו, מה אתה
אומר?"
ויילדמון הביט בו, ואז בהה באוויר עם מבט מהורהר. נראה כאילו
הוא מתחבט בשאלה מסויימת. "תראו," אמר לבסוף, "מנקודת מבט
כרונולוגית, בהתחשב בכך שנקודת הזמן בה הגעתם לכאן הייתה אתמול
בצהרים, ומעצם עובדת היותכם הולכים להיות כאן תקופה מסוימת ואף
מוגדרת של זמן, אני אספר לכם למה בניתי אותה. וכל השאר."
הבטתי בהם - הם הבינו! הם הבינו את מה  ש ה ו א  אמר ולא את מה
שאני אמרתי בבוקר. בל יאומנו הילדים האלה.
"אליסון, תוכל בבקשה להביא לי את הספר?" אמר ויילדמון.
"איזה ספר, חמודי?" שאל אליסון בקול מלא צפייה, ואז גיחך.
"הספר."
"הממממ..." הוא אמר בעוד הנרייטה נחנקת מצחוק על הרצפה. "כן."
אמר, וקם ממקומו. הוא נעלם בתוך הפתח שברצפת הסיפון.
"ויילדמון?"
"כן?"
"למה, אם מגנוליה עפה רק כי אנחנו מאמינים בזה, יש לה צורה של
ספינה אמיתית?"
"היית יכולה לדמיין עצם בצורה של חד-אופן או חייל שחמט מעופפים
באוויר?"
"הא."

אליסון בא עם הספר - ספר כתום. "טוב," אמר ויילדמון. אליסון
חזר לכיסא שלו, והמשיך לשתות את הדבר שבתוך הכוס.
"פעם, מישהו כתב ספר." התחיל ויילדמון. "האיש הזה מת, והספר
הוצא לאור ע"י קרובת משפחה שלו. הספר לא היה פופולרי מאוד ולא
הוצא בהרבה מהדורות - בערך 100. השנים עברו, והחוקרים התחילו
לגלות עניין בספר. הייתה סברה שהאגדה שמסופרת בספר היא סיפור
אמיתי. בבדיקה של האוטוביוגרפיה של הסופר, התגלתה עובדה מדהימה
- הוא בילה חלק נרחב מהחיים שלו במסעות מסביב לעולם. הסיפור
נחקר ונבדק במשך השנים, ולבסוף החוקרים איבדו עניין וויתרו.
האגדה מספרת על נסיכה," הסביר, "שהורחקה מהארמון אחרי שרוששה
את משפחתה. היא פוגשת איש - או יותר נכון, דרדס - שנמצא בדרכו
אל האורקל. אני.."
"האורקל?" שאל שלומו, קוטע את ויילדמון.
"מה איתו?"
"מה זה אורקל?"
"אורקל זה איש שאליו פונים אנשים במטרה לקבל תשובה על שאלה שיש
להם. ובכן, אימי סיפרה לי את האגדה הזו כשהייתי קטן, וכשהתחילה
ההתעניינות בספר הצלחתי לשים ידיי על עותק, לשמחתי הרבה. עקבתי
אחרי המחקר כתחביב, אך כשהוא הפסיק נמלכתי בדעתי להצליח איפה
שהחוקרים ויתרו. קראתי את הספר שוב ושוב, ואז בדקתי בתי מלוכה
בכל רחבי אירופה. לבסוף מצאתי בית מלוכה שנסיכה הורחקה ממנו -
דבר מאוד חריג. אחר כך ערכתי השוואה בין נקודות ציון המתוארות
בסיפור, לבין אלה שקיימות באמת, וכך בניתי את נתיבם של הדרדס
והנסיכה. זה היה, ללא ספק, החלק הכי קשה של עבודתי. בסיפור
מתוארות ערים בהן עברו, ערים משונות, חלק מתושביהן לא אנושיים
אפילו. ערים אלה, הימים והאגמים שהנסיכה והדרדס חלפו על פניהם,
היו סימני הדרך היחידים שלי, והיה קשה מאוד להשוות בין המקומות
המתוארים בסיפור לבין המקומות שמוכרים מאותה תקופה. אך בסופו
של דבר, הצלחתי. השמות בסיפור מהווים רמזים רבים לתקופה בה הוא
התרחש, ולאופי הדמויות. לדרדס קוראים רזאל, רזאל נשחומוץ. שמה
של הנסיכה הוא חווה אלינדבית אסטוניה מוך. שמו של הסיפור הוא
Da LeGenD, 'האגדה' עם ה' מודגשת בשפתנו. לאורקל קוראים Lord
Of The Shmantafs - ובתרגום חופשי - 'אדון השמנטפים'."
"באיזה שפה זה?" שאלתי.
"אנגלית."
החבורה השמיעה קריאות השתאות.
"ומה זה שמנטפים?" שאלה סלינט.
"ובכן... היה פעם סוג מסוים של בעלי חיים, לא ידוע אם היו בעלי
אינטלגנציה. הם חיו במקומות שהיו מועדים לסופות ברקים, משום
שכנראה, אמממ, השתמשו בחשמל שנוצר בסופה לטעינה עצמית."
"איזה רעיון מטורף!" אמרה אלנה.
"כן. מכל מקום, לא ידוע אם האורקל היה קשור באיזשהי צורה לאותם
שמנטפים, למרות היותם יצורים... מעניינים ביותר. לפי הסיפור,
אדון השמנטפים חי בטירה שנמצאת על צוק, שהדרך היחידה להגיע
אליו היא דרך מעבר סלע שמשני צידיו תהום. לא ידועים הרבה
מקומות בעולם בעלי אופי גיאוגרפי כזה, מלבד מקום אחד בלבד.
ולשם פנינו מועדות."
דממה השתררה על פני הסיפון.
"למה?" שאל פתאום שוואף.
"אם הייתי אומר לך שהסיבה היחידה שאני עושה זאת היא בכדי לבדוק
אם האגדה נכונה, הייתי משקר. יש לי שאלה בשביל האורקל."
סלינט קטעה אותו פתאום.  "מה צופן העתיד!" קראה בשמחה.
"מהי האמת בתיאוריית היקומים המקבילים!"
"מהי התשובה לחיים, ליקום, ולכל השאר!"
"כמה מסטיקים אפשר להשיג בעשרים אלף מארקים!"
ויילדמון הביט בנו עם גבה מורמת. "... לא."
"אז מה השאלה שלך?" שאלתי.
"טוב, זה קצת מסובך. זה הולך ככה - אם שתיים זה תשע ושבע זה
חמש, כמה זה שלוש."
אלנה הביעה את מחאתה. "איזו מן שאלה! זה מה שאתה הולך לשאול את
האיש החכם ביותר בעולם? בשביל זה הקדשת שנים מהחיים שלך לחקור
את ד'ה לג'נד? בשביל זה בנית את מגנוליה? אני לא מאמינה!"
"אל תדאגי," אמרה הנרייטה, "עוד כמה דקות זה ייקלט. אני בכלל
כאן כי לי ואני התערבנו על קיומו של לורד אוף ד'ה שמנטף'ס."
שלומו הסתכל על אליסון. "ולמה אתה כאן?" שאל.
"הו, אתם יודעים, ויילדמון ביקש ממני, כי אני כל כך חכם." אמר
בסרקסטיות. "ובכל מקרה, אני דיי שמח לצאת מגרמניה. גם אתם
שמחים, רק שאתם לא מרגישים בזה עדיין."
"שוב הוא מתחיל..." מלמלה הנרייטה.
"אנחנו מאוד שמחים!" אמר שלומו. "הספינה הזו מדהימה!"
אלנה השתיקה את אחיה. "למה אתה אומר את זה?"
"הולכים לקרות כמה דברים בתקופה הקרובה שלא הייתם רוצים להיות
שם כשהם יתרחשו."
"על מה אתה מדבר?" שאלה סלינט.
"אני לא יודע עדיין, אבל זה מה שנבואה עתיקה אומרת."
"נבואה של מי?"
"מישהו."
איש לא אמר דבר במשך זמן מה. ואז שאלתי, "בעצם, אף אחד לא ממש
מטיס את מגנוליה, נכון?"
"אמת ויציב." ענה ויילדמון. "אבל הנרייטה אחראית על זה."
כיווצתי את גבותיי בניסיון להבין איך זה יכול להיות, אבל הן לא
עזרו לי.
"זה שהטסתם את מגנוליה כשישנו," אמרה אלנה, "זה לא היה מקרי,
נכון?"
"כן. הייתם מפריעים אם הייתם ערים, אתם עם ה... מוחות המקובעים
שלכם." אמר ויילדמון.
"טוב."
הסיפון דמם, ושום קול לא נשמע מלבד רעשי הרוח המתחככת בספינה.
אליסון הניח לבסוף את הכוס שלו. כבר לא הייתה שאלה במה הכוס
שלו מלאה, משום שלא הייתה מלאה יותר בדבר. לפתע אליסון אמר,
"טוב, מישהו רעב?"

                                 פרק 5

מהימים שאחר כך לא זכור לי הרבה. הימים הועברו בהתבטלויות חסרת
מעצורים על הסיפון או בשוטטות ברחבי בטן הספינה, והלילות
בשינה.
אני זוכר שיחה אחת שהתנהלה אי שם ביום השלישי. כולנו היינו על
הסיפון, שכובים על הרצפה ומסתכלים לשמיים. ויילדמון, שבניגוד
אלינו ישב על כיסא,  הקריא לנו חלקים מדה לג'נד. "יש חלק,
בהתחלה," אמר, "שרזאל - זה הדרדס - מסביר לחווה - הנסיכה - על
המשפחה שלו וקצת על הלורד."
"תקריא לנו." אמר שוואף בקול מנומנם.
"טוב.  'אני בדרך למקום שנקרא פליימוביל
         שם שוכן לורד אוף ד'ה שמנטף'ס, יצור לא רגיל.
         קשה להסביר אותו, קשה לתאר,
         אך נאמר לי שהוא יודע יותר.'"
"זהו?" שאלה סלינט.
"אחר כך יש עוד שני משפטים שלא הצלחתי לפענח.
        '"כמה ארנבים עוד ימותו בשבי?!"
         הוא הלך ושתק ודיבר קצת על לוי.'
לא ברור לי מי זה לוי," המשיך, "או למה רזאל התכוון כשהזכיר
ארנבים. כמה ימים לאחר מכן, הם מגיעים לפונדק שקוראים לו 'ד'ה
סלסלה', ופוגשים שם איש, קוסם לעתיד, שעונה על כמה משאלותיו של
רזאל בקשר ללורד. הוא אומר לו שהוא צריך להגיע לעיר מסוימת,
ומשם הדרך סלולה לפליימוביל."
"איזו עיר?"
"מממ... קוראים לה  RA . החוקרים חושבים שמקור השם הוא במילה
Radio-Active, רדיואקטיבי באנגלית."
"מה זה רדיואקטיבי?" קטעתי אותו.
"זה סוג של קרינה שהתגלתה בזמן האחרון. יש כל מיני חומרים
בטבע, כנראה, שפולטים את הקרינה הזו. היא גורמת, בין היתר,
לעצם לזהור."
"אז התושבים בעיר  ז ה ר ו  ?" שאלה אלנה.
"ככל הנראה. תושבי העיר מתוארים כיצורים בגובה מטר בערך,
מסוגלים לרחף, לבנים חיוורים, ומעל הכל - חברותיים ביותר. רזאל
נעזר בהם המון במציאת דרכו אל פליימוביל."
"מה גרם להם לזהור?" שאלתי.
"לא ברור. אולי הסופר עצמו אפילו לא ידע, או שאולי לקח את
תושבי העיר ונתן להם את התכונות האלה בתור אירוניה, או כמחווה
של ידידות."
"אז מה קרה אחר כך?" שאל שוואף. במהלך הימים האחרונים הוא דיבר
אפילו עם ויילדמון, הנרייטה ואליסון.
"הם הגיעו אל הלורד. אותו מעבר סלע עם תהום משני צדדיו - התהום
מלאה ביצור כלשהו, דמות חסרת צורה, שממלאת את כל התהום. היא
מורכבת, הדמות, מחומר מסוים... כמו אוויר סמיך מאוד וכהה מאוד,
ושתי עיניים מאוד גדולות וירוקות. בסיפור מוצגת אגדת עם בקשר
ליצור -
נאמר שהדמות הייתה פעם פרה צעירה ויפהפייה. אמה החוטאת, עדנה,
העלתה את חמת האלים עליה, ובתה החליטה לספוג את העונש במקום
אמה, ומאז היא נמצאת בתהום ההיא. מספרים שלעיתים, בלילות ירח
מלא, אפשר לשמוע אותה גועה..."
ויילדמון עצר בדרמטיות.
"או מעלה גירה..." אמר אליסון. כולנו נקרענו.
"בכל מקרה," המשיך ויילדמון, "פליימוביל מתוארת כמקום מאוד...
מוזר. לאחר שעוברים את מעבר הסלע שמשני צידיו תהום, מגיעים למן
שטח של אדמה שכמו תלוי באוויר - בלתי אפשרי לראות איפה בסיסו,
משום שהדמות חסרת הצורה שממלאת את התהום מסתירה את טווח הראיה
כשמסתכלים למטה. הטירה נמצאת במרכזו של השטח הזה, וככל הנראה
גדולה מאוד."
"וכל זה בשביל אדם אחד?" שאלה אלנה.
"שני אנשים, למען האמת. עם הלורד גר איש, או ילד, בשם ברונו.
לא ברור מהסיפור איך הוא הגיע לשם, אך הוא ללא ספק משרתו של
הלורד."
בנקודה זו קטע אותו שלומו בגסות. "ויילדמון! אתה מצפה שהדברים
שאתה מתאר כאן - אנשים זוהרים מרחפים, תהום שמלאה ברוחה של פרה
קדושה, קוסמים, אורקלים... אתה מצפה שכל זה יהיה במקום בו
תנחת? אנחנו במאה העשרים כבר! 1920! זה אותו עולם בו כל
המדינות מפציצות אחת את השניה, אתה יודע! כלום לא השתנה, אפילו
שאנחנו עפים. וגם את זה אני מוצא מוזר בתכלית. ואוקי, גם אם
פעם היה אורקל איפשהו, מה גורם לך לחשוב שהוא עדיין חי?!"
ויילדמון שתק למשך כמה רגעים. "נקודות מעניינות. אך לכל דבר
שמסופר באגדה ניתן למצוא הסבר הגיוני."
"אנשים עפים?!"
"טוב, יכול להיות שהם לא באמת עפו, אלא לבשו נעליים כאלה..."
"יכול להיות שהם קפצו ממש הרבה." אמרה הנרייטה.
"יכול להיות שאותה קרינה שגרמה להם לזהור עשתה להם דברים
משונים, והם התחילו להיות מסוגלים לרחף."
"אתה מודע לזה שמה שאתה אומר זה שטויות גמורות, נכון?"
ויילדמון לא ענה. "בכל מקרה, אין בעיה בקשר לגילו של האורקל -
הספר הוצא לפני שלושים שנה. עכשיו, אם מניחים שהלורד היה לא
יותר מאשר בן שבעים ולא פחות מאשר ארבעים, הרי שהגיל המקסימלי
שהוא יכול להיות היום הוא 100 שנה. לא תמצא הרבה אנשים שהגיעו
לגיל הזה, אבל יש כאלה. ובקשר לנקודה האחרונה שהעלת... נכון -
אנחנו מדברים על אותה גיאוגרפיה שמוכרת לנו. אנחנו עדיין על
אותו כדור הארץ. אבל... האם שמעת פעם על משולש ברמודה?"
"זה לא המקום הזה שמלא אוניות מהצי הימי ומטוסים שלנו נעלמו
בתוכו?"
"בדיוק. א..."
"אני אומר שזה מזימה של הרוסים. יש להם אינטרס!" אמר אליסון.
ויילדמון העיף באליסון מבט נוקשה ואליסון השתתק. "אז כמו
שאמרתי, התיאוריה הרווחת בקרב טובי המדענים בימינו אומרת,
שבמשולש ברמודה יש תופעה מסוימת, הפרעה כלשהי במרקם החלל,
שגורמת לכל דבר שנמצא שם להיעלם."
"מה?" אמרו מספר פיות בבת אחת.
"טוב, אני אנסה לפשט את זה.  יקומים מקבילים, מישהו?"
"כן!" אמרו כמה פיות בבת אחת.
"אז זה בערך אותו דבר. תדמיינו רשת מתוחה. ועכשיו תדמיינו שאתם
שמים כדור על הרשת. היא כבר לא ישרה באותו מקום, נכון?"
"כן."
"הרשת הזו היא העולם הפיזי. ואחרי שהתרחש שם משהו שעיקם מעט את
הרשת, מטוסים ואוניות נעלמו כשהם חצו את האזור הזה. בכל מקרה,
לפי דעתי אנחנו הולכים לחצות אזור שכזה בקרוב, ודרכו להגיע
לפיימוביל או
ל-RA. והאמת, שגם אם אין שום עיקום ברשת של העולם הפיסיקלי
קרוב לכאן, אז אני בטוח שיסתדר משהו." חייך. "אמרתי לכם,
למציאות יש מן דרך שכזאת להתאים את עצמה."


                               פרק 6

וביום אחר כך קרה הדבר הבא -  ויילדמון בא אל חדרנו הצבעוני
בבוקר, העיר אותנו בעזרתן של אי-אילו פקודות, והריץ אותנו
לסיפון תחת איומיו של כריך נקניק תמים שהוא אכל באותו רגע.
וברגע שהגענו לסיפון - הוא עזב אותנו.
"מה?!" צעק שלומו.
"למה הערת אותנו?!!" צעקה אלנה.
"ויילדמון! מטורף!" אני וסלינט צעקנו.
ורק שוואף לא צעק.
ויילדמון התיישב לו בנחת על כיסא, מתעלם מאתנו בנונשלנטיות,
ואכל לאיטו את כריך הנקניק התמים.
ואז אמרתי אחרי שהפסקנו לצעוק, "טוב. אולי תספר לנו למה הערת
אותנו?"
וויילדמון ענה - "היום זה היום, אנחנו הולכים למטה."
אז אף אחד לא ענה וויילדמון החליט שכדי לא לאבד את המומנטום,
אז ננחת עכשיו. הוא קרא אחר כבוד לאליסון ולהנרייטה, הושיב את
כולנו על הסיפון, סיפר לשאר הצוות על התכניות שלו, ונתן
להנרייטה רשות להנחית אותנו. וככל שאני יודע, היא אלתרה כל
הדרך.

הנרייטה אמרה לעצום עיניים. אז עצמנו. היא אמרה לנו לדמיין את
מה שהיא מתארת. היא תיארה נוף של סתיו ערפילי, רק בלי הצבעים
של השלכת. היא תיארה מקום משוגע, ארץ המתים. היא תיארה את
פליימוביל.
המראות הדהימו אותי. מבט ממעוף הציפור על טירה ענקית, מבט חד
אך מעורפל ובגוונים אפורים, שום סימנים של שמש או של נוף כלשהו
שמקיף את הטירה.  
סוף העולם.

הייתי מנותק לחלוטין ממה שהתרחש מסביבי. לא שמעתי כלום חוץ
מקולה של הנריייטה כשדיברה, לא ראיתי דבר מלבד הנוף מטיל האימה
ועוצר הנשימה של פליימוביל. חוסר רצון עז להתקיים תקף אותי.
איך יוצאים מזה?

שמעתי את הנרייטה שוב. היא ניסתה להישמע שמחה וצוהלת, ואולי זה
מה שרציתי לשמוע. פקחתי את עיניי. לא היינו יותר באוויר.
הסתכלתי סביבי, ואותו נוף שראיתי בדמיוני נגלה לעיניי. שוב לא
רציתי להתמודד עם דבר.
נראה כי לכל אחד שהיה על הספינה הנוף היה קשה לעיכול, ואחרי
הלם מסוים (שנבע בחלקו, אני מניח, מהעובדה שהיינו על האדמה
פתאום), ויילדמון תפס פיקוד.
"טוב. אז אנחנו צריכים ללכת עד לשער של הטירה." אמר בקיצור.
התחלנו ללכת.
"הנוף הזה מחריד." הצהירה אלנה, "אין שום רקע, אין כלום
מסביב."
הקשבתי לה עד שהשתרר שקט. "המקום הזה מוציא ממני את הכוח
לחיות." אמרתי בשקט.
"אולי לא כל כך טוב להיות כאן?" שאל-אמר שוואף.
"שטויות!" צעק ויילדמון, "לא באנו לכאן  רק כדי ללכת ברגע שאתם
קצת נבהלים!"
"כאילו שאתה לא מבוהל! אל תתנשא, ויילדמון!" צעקה הנרייטה.
"תירגעו." אמר אליסון בחומרה.
השער היה קרוב יותר ויותר. המשכנו ללכת בשתיקה כשהתחלנו לשיר
את השיר של החבורה שלנו. עד הבית השני כל החבורה כבר הספיקה
להצטרף אליי, ובסוף השיר כל הצוות של מגנוליה התפוצץ מצחוק
מהמילים המוזרות.
אז השיר הלך כך -
"רחוב, שתיקה
רחוב, שתיקה
ללכת עד לשם ללא ארנב מסתובב
הכיף שלי לא אוכל לא כלום
רחוב, שתיקה
רחוב, שתיקה.
כרפסים צבועים בכלורופיל ירוק
סלינט צבועה בצהוב
נחת רוח ופעלים רבים היו לו
והכרפס ישן.
(רחוב, שתיקה
רחוב, שתיקה)
"לא רוצה!" אמרה הענב
"לא רוצה!" אמרה התות.
"הלסת שלי לא זקוקה לצחצוח"
אמרה הגזר לאחר שישנה.
לא יודעים מה קרה אז
לא יודעים מי ארז
לא יודעים מי מת או עזב
רק יודעים את זה -
גוש 2, רחוב 3. לך לשם, תצלה שם ארנב. תשים לו כרפס על האף.
ואז תוכל לראות - אם תרצה - לא פעולה של מחסור או במים!!
רק אנחנו."

אחרי כמה זמן הגענו לשער, מעודדים יותר מאשר המצב בו היינו
לפני כמה דקות, ועצרנו. השער נפתח לעינינו המודהמות, וחושך
מוחלט שרר שם.
בפנים עמד לו איש מופתע, צעיר. הוא הוציא אותנו החוצה מהר ואמר
בבהילות,  "חשוך שם, כי אין אור."
"איפה האורקל?" שאל ויילדמון.
"לורד אוף ד'ה שמנטף'ס?  הוא מת." מלמל, "אבל יש עוד אחד!
קוראים לו ברונו. מאיפה באתם? לא היו לנו הרבה מבקרים
לאחרונה."
"אנחנו מגרמניה." ענה ויילדמון. "נוכל לראות את הלורד? יש לנו
שאלה."
"תשאלו." האיש הקטן חיכה קצת, ואז אמר - "הא! אתם מתכוונים
שאתם רוצים לשאול את הלורד. טוב, מהר - תיכנסו!"
נכנסנו לפתח החשוך שוב, והפעם כבר לא עמד שם איש צעיר ומופתע.
הוא הוליך אותנו במסדרונות, דרך דלתות, מתחת לתקרות ועל
מדרגות, עד שעצר.
"היי, ברונו, יש כאן כמה אנשים שרוצים לשאול אותך משהו." אמר
האיש הקטן לדמות שישבה כשגבה מופנה אלינו, על כיסא מנהלים
מסתובב, מאחורי שולחן גדול וכבד.
ברונו הסתובב אלינו עם הכיסא, ופתאום אלנה פרצה בצחוק מופרע
לחלוטין. היא צחקה וצחקה, ולא יכלה להפסיק. כל פעם שהסתכלה על
ברונו תקף אותה גל צחוק חדש לגמרי. אני יכול להבין למה - האיש
לבש חליפת עסקים מהודרת והייתה לו גבה מורמת מהרגע שהסתובב.
הוא אכן היה מראה משעשע.
היא לא הצליחה להירגע, אז נפלה על הרצפה וצחקה עוד יותר חזק.
פתאום האיש הצעיר מהשער תפס בובת בד קטנה מאחד המדפים בחדר,
והתחיל לרקוד עם הבובה ואלס. אלנה צחקה בקול מחריש אוזניים,
והחלטתי לשבת על הרצפה ולחכות שיעבור לה.

הלורד הסתכל על אלנה. "הסלמנדרה שלכם הולכת להיחנק," אמר.
זה השתיק אותה באחת. היא הסתכלה עליו בעיניים מלאות דמעות-צחוק
ובמבט רועם, ושתקה בכעס.
"בואו נערוך היכרות." האיש מהשער מיהר להגיד, כדי להציל את
המצב.
"אני אליהו. זה ברונו, לורד אוף ד'ה שמנטף'ס. מי אתם?"
שלומו שוב ענה במקום ויילדמון.  "שלום! אני שלומו. אלה חברים
שלי," הוא הצביע לכיווננו, "ואלה גם חברים שלי." הוא הצביע
לכיוון הצוות. "כולם חברים שלי!" אמר וצחק צחוק משוגע קטן. "זה
ויילדמון, והוא הביא אותנו לכאן. אסף אותנו עם ספינת אוויר.
זאת הנרייטה וזה אליסון, ושניהם היו על הסיפון כשהגענו. הילד
הבלונדיני הטיפשי למראה שמשמאלי נקרא קארל שלייזנברג," - אמר
והצביע עליי -  "וזאת סלינט. זה שוואף, שם, הילד עם השיער החום
והעיניים האלה, וזאת אלנה, אחותי. הסלמנדרה."
"טוב." אישר הלורד. "אז מה השאלה?"
"מה, עכשיו?" שאל ויילדמון בפליאה.
הלורד הנהן.
"טוב, אז... השאלה שלי היא, אם שתיים זה תשע ושבע זה חמש, כמה
זה שלוש."
הלורד כיווץ את מצחו בריכוז, השעין את ראשו על ידו, ואז אמר -
"ורוד."
ויילדמון התרכז בתשובה למשך כמה רגעים, ושתק.

"מה, זהו?", אמרה אלנה בקול תיאטרלי משתאה, והתחילה לצחוק
שוב.
התחלתי לצחוק יחד איתה ולצעוק בדרך על ויילדמון ועל כמה שהוא
מטומטם ועל כל המצב הדבילי הזה, שהוא היה צריך לעבור את כל
הדרך רק כדי לשמוע מן תשובה כזאת טיפשה. שאר הצוות וסלינט,
שוואף ושלומו הביטו בויילדמון ובלורד בפליאה, ואז הצטרפו
אלינו. הלורד התיישב שוב על השולחן והתחיל להתעסק עם
הציפורניים שלו, בעוד ויילדמון האדים במבוכה ממקומו. צחקתי את
הצחוק המופרע ביותר שצחקתי מימיי, עבור כל הימים המשוגעים האלה
על מגנוליה, עבור כל מילה שויילדמון אי פעם אמר, ועל כל שאלה
שאי פעם שמעתי. בסופו של דבר, זה היה צחוק די עצוב. חשבתי
לעצמי, אז הגענו עד לכאן, שמענו את התשובה, ועכשיו מה עושים?
איך נחזור הביתה?

הפסקתי לצחוק ודמעות התחילו לזלוג מהעיניים שלי. הם הסתכלו
עליי ולא אמרו מילה. ישבנו בשקט במשך כמשהו זמן, אני לא יודע
כמה.
בסוף הלורד אמר, "טוב. עוד משהו?" והבנו שצריך ללכת. רציתי
להרביץ לאידיוט הזה בפרצוף, על זה שהוא כזה... מתנשא. האיש
החכם ביותר בעולם לא צריך להתנהג ככה. אני חשבתי שיש סיבה שאני
גר בכפר ושכל האנשים בעולם חיים ביחד, ופתאום איש אחד שאמור
לדעת את כל התשובות מחליט לחיות בבידוד.

אליהו הוליך אותנו על מדרגות, מתחת לתקרות, דרך דלתות
ובמסדרונות, עד שהגענו ליציאה שוב. התאורה בחוץ לא השתנתה -
אותו אור אפלולי וקודר -  וכעסתי על כל הדבר הזה שהתרחש.
שמעתי פתאום קול חלש מזמזם לו -
"רחוב, שתיקה,
רחוב, שתיקה".
הסתכלתי לכיוון הקול, וראיתי את הנרייטה מסתכלת עליי ומחייכת
חיוך קטן מעודד. סלינט התחילה לשיר, ותוך כמה שניות כל החבורה
הצטרפה אליה. לעזאזל, איזה חברים מדהימים. הצטרפתי אליהם,
ושרנו בשמחה את כל השיר, מההתחלה ועד הסוף, כל הדרך לספינה.

טיפסנו על המדרגות של מגנוליה, והגענו לסיפון. "טוב, ללכת מכאן
מהר." אמרה הנרייטה. "תשבו, ונתחיל." עצמנו את עינינו, והיא
תיארה לנו את השמיים ואת מראה פליימוביל המתרחקת. ובאופן
מפתיע, היא התחילה לתאר לנו את המקום ממנו הגענו, אותו עמק
ירוק ורחב ידיים, המקום בו ויילדמון השאיר את הדברים שלו.
התרגשות אחזה בעצמותיי ולא יכולתי להפסיק את הגוף שלי מלרעוד.
הביתה!
פתחתי את עיניי כשזה הרגיש נכון, והסתכלתי סביבי בציפייה.
המציאות לא הכזיבה - אנחנו בבית. כולנו התחלנו לצחוק ולצעוק
בהנאה ולקפוץ מסביב ולחבק כל דבר שעושה סימני חיים. בבית, סוף
סוף!

כשנרגענו, הפסקנו לקפוץ. הסתכלתי על חברי הצוות - הנרייטה,
עומדת נבוכה ומחייכת בביישנות; אליסון, עם ידיים בכיסים וראש
מושפל; וויילדמון. הוא באמת היה נבוך, עד העצם. הוא נראה עצוב
ומרוט, כאילו כל כבודו נלקח ממנו. אני מניח שזה באמת מה שקרה
כשצחקנו עליו בטירה. הסתכלתי עליו בעצב, וחיבקתי אותו. אמרתי
לו, "באמת ויילדמון, היה כיף!"
"כן," אמרה סלינט, "אלו היו הימים הכי כיפיים בחיים שלי!... אף
פעם לא פגשתי אנשים כמוכם, ואף פעם לא הייתי על דבר שמרחף, ואף
פעם לא יצאתי מהכפר שלי..."
ואז היה מן חיבוק קבוצתי כזה, כשכולם הלכו אל ויילדמון וחיבקו
אותו. הוא התחיל לגחך במבוכה,  וצחקנו איתו.
"באמת..." הוא אמר.
צחקנו עוד יותר חזק, וגם זה היה צחוק עצוב, עצוב מאוד. זה רק
כדי להרחיק הזמן שנצטרך להיפרד. הפסקנו לצחוק, וכולנו הסתכלנו
אחד על השני. "אז..." אמר אליסון.
"אמממ..." מלמלה הנרייטה.
שלומו, שכנראה נמאס לו מהעניין המביך, אמר, "טוב. אז אנחנו
צריכים ללכת עכשיו. זה באמת היה הזמן הכיפי ביותר שהיה לי מזה
כמה שנים, ואני שמח כל כך שפגשנו אתכם. לעולם לא אשכח אתכם..."
הוא אמר ופלט כמה אנחות בכי תיאטרליות, וניגב דמעה לא נראית.
הצחוק הפיג במקצת את המתח, אבל תוך זמן קצר חזרנו להתרגשות
הפרידה.
"אז... נלך עכשיו." אמרה אלנה.
"גם אני לא אשכח אתכם." אמרה הנרייטה.
"אותו דבר כאן. אתם חתיכת ילדים מקסימים." אליסון אמר.
צחקנו, התחבקנו סופית, והתחלנו ללכת.

כשהיינו כמה מטרים אחרי מגנוליה, הסתובבה אלנה פתאום וצעקה -
"ויילדמון! איך קוראים לסופר של ד'ה לג'נד?"
והוא הרים את פניו והלך לקדמת הסיפון וצעק, "א' רוזנרוט!".
היו אלה המילים האחרונות ששמעתי אותו אומר. לא ידוע לי אם אף
אחד מאתנו ראה אחד מאנשי הצוות אי פעם אחר כך, ולאחר שמגנוליה
יצאה מטווח הראיה שלנו כל הפרשה נראתה כחלום אחד גדול. היום,
הרבה שנים לאחר מכן, אני מוצא שזה קשה לי להיזכר במסע שלנו עם
ויילדמון, אליסון והנרייטה, ואני כותב את זה כדי שנוכל לעמוד
בהבטחה הקבוצתית שלנו לא לשכוח. לא דיברנו על זה לאחר מכן,
ואני מתכוון לשלוח עותק לכל אחד מאתנו, בצירוף עותק חלקי של
ד'ה לג'נד שהצלחתי להשיג.

ל א   פ ע ו ל ה   ש ל   מ ח ס ו ר   א ו   ב מ י ם !

רק אנחנו.

קארל שלייזנברג, 1952.