היה זה ערב קיצי אחד. למעשה היה זה כבר לילה בשביל שאר הבריות.
ישבתי בביתי מביט מהחלון אל העולם החיצון. רוח קלה נשבה
והחליקה על פני בנעימות. חיוך עלה על שפתי, לא באמת הבנתי את
הסיבה, לא הייתה לי סיבה להיות מאושר. פשוט הרגשתי את הצורך
לחייך. אולי פשוט כבר מזמן לא עשיתי את זה.
בכביש הריק שמתחת לחלוני עברה מכונית כחולה. מתוכה נשמעו קולות
של שמחה. נערים ונערות שיצאו לבלות בערב יום שישי. החיוך נגוז.
ברקע נשמעה מוסיקה מהרדיו. שירים אקראיים שנשמעו בזה אחר זה.
פעם שיר על אהבה נכזבת, פעם על פרידה, ואחד על געגועים. שירים
כבקשתך. כאילו אותו מחשב אלמוני קורא את מחשבותיי. הגברתי מעט.
לא רציתי להעיר את יושבי הבית - הצלחות והכוסות שנחו מלוכלכים
בכיור, המאפרה המלאה בדלים שהתבוננה בי מתמלאת לאיטה עד אפס
מקום, המיטה הלא מסודרת שממנה זחלתי זה עתה. המיטה הגדולה
שיכולה להכיל בקלות שלושה או ארבעה עמדה צמודה אל הקיר מחייכת
אליי בבושה, כאילו מזמינה אותי ובעצם דוחה אותי בנימוס.
קמתי ממקום ישיבתי על אדן החלון והצתתי סיגריה נוספת. הילכתי
בחדר הלוך ושוב כאילו מחשבות עמוקות מטרידות את מנוחתי,
כשלמעשה ראשי היה ריק. נשכבתי על המיטה וניסיתי לעצום את
עיניי. הן נשארו פקוחות וקמתי שוב. איפרתי במאפרה והמשכתי אל
המטבח. פתחתי את המקרר וסגרתי אותו באותה נשימה. התיישבתי על
הספה והדלקתי את הטלוויזיה. שקופית לבנה הודיעה לי שהשידורים
יחזרו בבוקר. גם הם צריכים לנוח לפעמים. העברתי יד על שיערי
שהיה עוד לח מהמקלחת שלקחתי לפני השינה. קבוצת שיערות נשארה
בידי ושיחקתי עמה קצת עד שנשרה ונעלמה על הרצפה.
הפיהוק תפס אותי בלי שהייתי מוכן. כיביתי את הטלוויזיה ופניתי
חזרה אל החדר. התעלמתי מהמשקוף שהחליט לעמוד בדרכי והכה בכף
רגלי היחפה ופניתי ישר אל המיטה. כיביתי את הסיגריה ונשמתי
נשימה עמוקה. עצמתי את עיני ודמיינתי את עצמי נרדם וחולם.
חלומות נעימים על אהבה ועל אושר. הרדיו כבה, גם הוא התעייף.
ניסיתי להביט בשעון שעל המערכת, אבל הבנתי שאני כבר לא חולם,
שזה סתם חלום בהקיץ. התיישבתי על המיטה באנחה כבדה. יישרתי מבט
אל החלון, קמתי אליו והתיישבתי על אדנו צופה אל העולם החיצון,
מקווה שאולי משם תבוא הישועה.