גרסא 2

הגיע הערב, אני עדין יושב עם ורידים קרועים כאן במיטה בבי"ח,
טל כנראה עוד מסתכלת עליי.
"אני אוהב אותך!! אוהב!!, תחזרי אליי טל! תחזרי!", צרחתי, כמו
שצרחתי כל יום במשך מספר החודשים האחרונים.
נכחתי במחלקה הפסיכיאטרית ולכן לאף אחד לא היה ממש אכפת ממני
או מה שאני עושה.
היא הסתכלה עליי ובכתה, הרגשתי אותה וראיתי אותה, לפחות כך
רציתי שיהיה.
היא רצתה לרדת אליי ולדבר איתי, אבל אלוהים לא ממש נתן לה, הוא
טען שאני אגיד לכולם שמלאכים קיימים ואז הכל יהפוך תקשורתי
והיי-טק, הייתי יכול להבין אותו.
דווקא הרגשתי דיי בטוח בתוך החדר הזה עם הקירות בצבע תכלת,
ידעתי שאיכשהו בסוף חברים של הערס יבואו אליי לעשות סידורים,
לא הייתי בטוח שדווקא מכות, אבל לא רציתי לראות כמוהם בכל חיי
יותר.
כך החיים שלי המשיכו, כל יום אני שוכב במיטה ולפעמים יוצא ממנה
והולך בעצלתיים במסדרונות האפלים של המקום הזה, יוצא לי לקרוא
ספרים ולראות טלוויזיה עם החברים פה.. אני רק יודע כמה אני
מתגעגע, לחשוב שזה כמו סרט עצוב.. היא סך הכל הייתה ידידה שלי,
הייתי מאוהב.

ובאמת כבר נמאס לי, לילה אחד ישבתי ולקחתי דף ועט, התחלתי
לתכנן את הבריחה שלי. לאחר תכנונים של שבועות הכל, לבסוף, היה
מוכן.
השעה הייתה אחת בלילה, לקחתי את כל  הדברים שלי בתיק שאלתרתי
מבעוד מועד והתחלתי ללכת בשקט במסדרון. אמרתי להתראות לשומר
השיכור, כרגיל, יצאתי מהדלת והתחלתי לרוץ.
אחרי שטיפסתי מעל הגדר הבחין בי אחד מעובדי המחלקה ובזכותו
החלה האזעקה לפעול, רצתי במלוא הכוח ולא הסתכלתי לאחור. שמעתי
נביחות וצעקות אבל ידעתי שאם אעצור או אתמהמה אך ורק לשניה אני
אתפס ויכניסו אותי לחדר המיוחד.
מרחוק ראיתי בית אפור נטוש, רצתי במהירות ונכנסתי אליו, ראיתי
חור כזה שהיה פעם המרתף ונכנסתי אליו.
לפתע הכל היה שקט.
"פסס.." נשמע מאחורי, קפצתי ועמדתי בעמדה הגנתית.
"אה, לך מכאן!", צרחתי בעודי מתנשם בכבדות.
"תירגע, תירגע!", אמר לי האיש והתקרב אט אט.
-לאחר שתיקה ממושכת הוא התיישב על שרפרף מאולתר ואני אחריו.
"תראה..אני, ברחתי..וזה, שם פה..חייב..", אמרתי במילים קצרות
שבין ההתנשמויות.
"אני יודע, תאמין לי", הוא אמר, "בוא אחריי".
"מי אתה בכלל?"
"אני ג'יימס", הוא אמר והסתובב לדרכו, "בסדר?".
"כן, טוב..לאן הולכים?"
"בוא אחרי, יש לי מקום יותר בטוח בשבילך"
הסכמנו שמקום בטוח יותר נצרך ברמה גבוהה כרגע, יצאנו החוצה
ורצנו למקום ההוא. לא היו שם הרבה אנשים, רק הרבה מזרקים, דם
וג'יימס.
"למה יש לך כזה שם?"
"ג'יימס?"
"כן כן"
"נו..כן, אני לא יודע..ככה קראו לי"
"מי קרא לך ככה?"
"האנשים האלו, טוב די שתוק"
שתיקה קצרה חלפה לאט, ג'יימס הלך לרגע לחדר סמוך.
"אממ, נהנה כאן?", שאלתי בחצי חיוך שאמור להגיע עליו על כנפי
הדמיון.
"כן, בטח", הוא אמר בקול שמזכיר תגובת פיסת העור בין השיניים
עם כאב קל בזרוע.
הוא נאנח ויצא מהחדר חזרה אליי, הוא הסתכל ואז הציע לי בלי
מילים מזרק.
"לא!", אמרתי בגועל מיידי.
"עוד תרצה, סמוך עליי..", הוא אמר והתיישב.
"מה אתה יודע בכלל?, מי אתה?"
"אממ, באת מהבית ההוא, נכון?"
הנהנתי לחיוב.
"גם אני הייתי שם, עד שברחתי..הכל בגלל הכלב שלי, מקרה עצוב,
אני כל-כך מתגעגע אליו".
השקט שוב חזר לעצמו, התנגש בקיר הבית וברח במהירות דרך החלון.
"הייתי אז בגילך בערך, אני הלכתי איתו ברחוב ואז באו חבורת
תאילנדים ולקחו אותו, ושחטו אותו, ואכלו אותו. -מול עיניי!",
הוא החל לבכות.
"מצטער.".
"זה בסדר, כנראה..", הוא קינח את אפו.
"זה חרא!", צרחתי לשינוי הנושא, "רצחו את הזאת שאני אוהב, אל
תשווה לכלב..!"
"אה?", אמר, בתמיהה מסוימת.
"לא משנה, בכל מקרה..רצחו אותה, ואני מתגעגע ואי אפשר להחזיר
אותה!"
"ככה זה בדרך כלל", אמר בטון מפחיד
"אה".
"אתה יודע, אתם תמיד תוכלו להתאחד שנית.."
"איך?"
" תדע מה קרה, אם תסדר את הענייניים לתמיד".
"אנסו אותה, רצחו אותה.."
"איי", אמר בצורה מנחמת.
"אני יודע מה קרה, למה היא לא חוזרת!?"
"זה יותר מסובך מזה, סמוך עליי, לך אחרי ההגיון"
"שטויות!", אמרתי בלחישה.
"טוב, תראה..אני מת לישון, אתה יכול ללכת לטייל בעולם או
להישאר בינתיים אצלי, אתה מוזמן.."
"טוב, תודה".
ג'יימס הלך לחדר הצמוד והביא מזרן רעוע ירקרק, הוא הניח את זה
לידי, "הכי טוב שאפשר..", אמר וחייך. הוא נעלם בשניות. שכבתי
לישון.

יש אשר ציפו שבחיי אמשיך לפגוע ולקלל ולהרוס כמו שהייתי לפני,
רציתי להשתנות בגלל מה שקרה ומה שיכל לקרות. תמיד חשבתי שכל מה
שקרה זה אמיתי וכל הקטע עם טל זה איזה סיפור שסופר מטורף המציא
על אהובת ליבו הכמוסה, אין לדעת, תמיד רציתי לברר מה נכון
במציאות.

יד נשית התקרבה לפניי, קטנה ורכה והחלה מלטפת אותי. (הייתי
יכול להישבע שזה המסומם ההוא, אבל לא הגיוני) זה היה כל-כך כיף
ונוח, מוכר, פשוט לא רציתי לעשות דבר, רק להרגיש ולשתוק.
לחייך.
"את לא היא, נכון?"
"כנראה.."
"אה, טוב..הגיוני"
שתיקה מביכה נפרצה בקולניות חסרת קול, האורות הבהבו ורק
חיכיתי, ראיתי דמות בין האורות והדברים שלא ניתן לדמיין או
להסביר בגלל שיש להם 7 ממדים, ניסתי לגעת.
"לא.", אמרה במהירות.
"מי את?"
"חברה.."
"שלי?", אמרתי בפליאה, "אני לא מכיר אותך.."
"לא..", אמרה בחיוך.
"של ג'יימס?", נאנחתי.
"לא!, חמוד..של טל"
"אבל, עבר מלא זמן וזה, אני רחוק מכולם, מי את?"
"אה, לא. אני לא איתם..אני רחוקה מכאן"
"ראש העין?",שאלתי- - היא נדה בראשה.
"תל אביב?",- -  היא נדה שנית.
"אז?...",
היא הצביעה מעלה, "משם..", אמרה.
"זה יעבוד, אתה חושב?"
"לא, הוא יודע הכל, יותר מדיי.."
"תאמין לי, גם אני שואל את עצמי.."
"מה?"
"למה הוא, איך הוא..?"
ג'יימס הנהן.
"ככה זה, ת'מבין, אבל צריך לסדר הכל.."
"אל תדאג", אמר ג'יימס.
"אני לא מוכן לזה..הוא יודע, והוא מוכן להכל!"
"אל תדאג, הוא יושבת", ג'יימס קרץ ויצא מהחדר.
"אני יודע..אני יודע".
"באת לקחת אותי?", כבר התחלתי לחייך ולהתכונן.
"לא, יש לך עוד הרבה זמן עד שיקצרו את גורלך, מישהו, אני סתם
באתי לדבר איתך"
"יופי..יופי, ביי", התרוממתי בניסיון להתעורר או לצאת מהמצב
המוזר שאני נמצא בו, היא אחזה בי.

ייתכן ואני מסומם, אין לדעת- כך אני חושב לעצמי. כל המצבים
שיש בטח רק חלום וכולם מחכים שאתעורר לעולם עליון שהוא רק שלי,
כל האורות והדברים המוזרים שקורים, דווקא לי. מה אהבה שווה ומה
כל דבר שווה, אני לא יודע..אני פשוט מצפה לדברים לא הגיוניים,
תקווה שאינה אלא אשר בריחה לתוך מאבק דמיוני במציאות

"את לא יודעת כלום!, שקרנית!"
"תירגע, תירגע, אני רוצה להסביר..", היא התקרבה.
לפתע הכל התבהר, היינו במאין דבר שלא ניתן להגדירו או להסבירו.
אבל פשוט היינו שם, דיברנו.
"טוב, מי את?"
"לא עקרוני"
"טוב, מה את?"
"אני, אני..זה ברור", היא אמרה ואז הרימה מאחורי גבה 2 כנפיים
לבנות כשלג.
"אה, יופי, הוא סימם אותי, נכון?"
"לא, לא..או שאתה חולם, או שבאמת הצלחתי להוציא אותך ולדבר.."
"נניח, איך את מכירה את טל?"
"ילדה חמודה, כן.."
"אז מה את רוצה ממני?". היה לי דחף רציני לרצוח אותה או לפחות
להוציא ממנה מידע לא מיותר בהחלט, איפה היא ומה היא, ובכלל-
אני.
"אה?"
"כלום.."
"היא שלחה אותי, בערך.."
"בערך? מה?! מה קורה פה?", צעקות השתוללו ודברים אחרים עפו
באוויר, מחשבות בדרך כלל.
"תראה, אנחנו, היא ואני- באותו מקום.", התחלתי להגיד משהו אבל
היא השתיקה אותי בדרך מקורית, פשוט חסמה לי את הפה בשיטה
מחשבתית מיוחדת, כמו שבחלומות.
"היא אוהבת אותך, כך אמרה, מתגעגעת כמובן."
"היא מתה.", הצלחתי להשחיל.
"כאן, כאילו- שם, אתה יודע, איפה שאתה חי, היא מתה, אבל
בעקרון- היא חיה."

ברגע זה הכל מסתבך, אם לא המצב שבסיפור או בחיים אז לפחות
הקורא הממוצע שהיה רגיל לסיפור עצוב ופוגע באנשים ובעצמי, פה
הכל מסובך ולבטח שעכשיו איש לא מבין דבר מכל ההומור המוקצן.
זה לא הסוף, רק עייפות. דיכאון.

"אז, תקצרי, מה קורה?"
"תראה, זה מסובך..זה מוזר, אתה וכל מי שיודע על מה שקרה בעבר
חושב שזה סיפור אהבה-אונס-מוות רגיל, אבל זה לא הגיוני, זה
הכל- משהו אחר, כנגדך.."
"אז, אז..את מנסה לרמוז שאני כזה פסיכי שמדמיין דברים ובעצם
מאוהב במישהי ומאשים את העולם ומכניס את עצמי למערכות ובתי
משוגעים ומלאכים וסמים וסיפורים מוזרים כאלו?."
"לא, ההפך.."
"ש.?"
"אתה מאוהב, זה ברור..בכל מישור שהוא, אבל היא מתה, אצלך..בגלל
שזה מה שאתה חושב, זה כולם נגדך.."
"קונספירציה?..אני מזמן יודע את זה.."
"בדיוק, מאז הבנת ואתה יודע הכל, והם גם יודעים, אז..אהבה זה
כבר לא אותו דבר וגם לא חיים וגם לא שום דבר שנשאר לך, לה,
לכולם.."

לא הבנתי..אבל עדין משהו במצב הזה גרם לי להבין..לא ידעתי ולא
רציתי לדעת, אבל זה המשיך.
דבר שמוזר הוא שהאהבה הינה בעצם שילוב של תסריט 'העורב' עם
החיים שלי, הוא לא היה מאוהב בטל ובכלל..אין שמץ של מציאות
כנגדו.

חזרתי לעולם שלי, לפחות איך שאני חושב שהוא שלי והקולות של
הסירנות רק התחזקו, נשמעו גם קולות של צרחות ורקיעות רגלים
בקצב מהיר ביותר.
בלי לחשוב התעוררתי ורצתי אל החלון ופתחתי אותו, ראיתי שם
עשרות רחבי חירום ומבלי לחשוב מה קורה ומה יקרה מיד טיפסתי על
הסולם שליד החלון וברחתי לכיוון הבית שליד ומשם לרחוב הנגדי.
התחלתי לרוץ ורצתי ורצתי, רצתי פשוט לתוך הלילה, לתוך הרחוב.
כאשר הבנתי שאני רחוק משם נעצרתי, התנשמתי ונרגעתי.
ראיתי שם, משמאלי, שתי נערות הולכות ברחוב.
ללא כל מחשבה מיד הלכתי במסלולן, לאט ובזהירות, בכדי שלא
יראוני.
הן הלכו להן ברחוב לכיון מסוים, בדרך הצלחתי להרים מאיזו פינה
גם חבל ללא בעלים, המשכתי להלך אחריהן.
לפתע הן נעצרו וישבו באיזה ספסל בחצר של בית ספר כלשהו.
הסתכלתי עליהן ולפתע משהו השתלט עליי, התקרבתי אליהן ושוחחתי
איתן.
'בחורות טיפשות', חשבתי לעצמי ואמרתי; "שלום".
"כן?"
"יודעות מה השעה?", שאלתי באלגנטיות.
"הממ, שבע וקצת..", חייכו אחת לשניה.
"יופי, אולי תעזרו לי?"
הבנות די נרתעו אך לא ברחו מיד.
"במה?", שאלו בחקרניות.
"אהבה", אמרתי והתיישבתי לידן.
סיפרתי להן את כל הסיפור שלי ושל טל, כל הכאב וכל השיגועים, הן
רצו לברוח אבל לא הנחתי להן, פסיכולוגית.
"ועכשיו אני לבד..", סיימתי.
"עצוב..כן", אמרה אחת מהן.
"כן, וכבר חודשים לא קיימתי יחסי מין, אוף"
"טוב אני צריכה ללכת..", ניסתה להתחמק אחת מהן.
"חכו, אולי רק תעזרו לי..", אמרתי והתרוממתי.
הן קפאו על מקומן ואני הוצאתי את איבר מיני מתוך מכנסי הג'ינס
שלי.
'נערות גדולות..הן רגילות לזיונים בטח'., חשבתי לעצמי
"אחלה זין, אנחנו צריכות ללכת", אמרה אחת והתרוממה במהירות.
"לא!", אמרתי וחבטתי בה, היא נפלה על הספסל.
קשרתי אותה לספסל ולקחתי את הבחורה השניה, שהיתה די בהלם
והשכבתי אותה מבעד לשיחים.
אף על פי שהגן היה ריק ורחוק ממקום מגורים, החלה הבחורה לצעוק
בכוח.
לקחתי חתיכת בד וחסמתי את פיה, היא שתקה ובכתה, לא היה אכפת
לי.
הפשטתי את חברתה וביצעתי בה מין אוראלי, אולי היא נהנתה מזה,
היא לא ממש הגיבה.
סיימתי בפיה ואז סתם דחפתי דברים לאיבר מינה, עמוק ביותר.
היא צווחה במלוא כוחה, לצערי היא היתה בתולה, לא ידעתי.
דם ניקז כרגיל עלי ועליה, לא רציתי שיכאב לה אז דחפתי את איבר
מיני לעומק פותה.
היא איבדה הכרה.
לקחתי את הבחורה הקשורה וגם בה קיימתי יחסים מלאים, אלימים
פחות, אך מלאים.
מוזר להפליא, אך היא שיתפה פעולה באופן מושלם, היא ממש רצתה את
זה, ירדה לי ונתנה לי לדחוף לה פעם פעמיים ולגמור.
"זה בגלל שהיא מתה", לחשה באזני.
הרגשתי כה מעורר רחמים, הפסקתי.
הרמתי את מכנסיי וברחתי מהמקום בלא להסתכל לאחור.
ישבתי בספסל על חומה אי שם בעיר ושתקתי לעצמי, חשבתי קצת.
"בוואאה!", צרח ג'יימס מאחוריי וצחק צחוק מרושע.
"הפחדתי אותך כהוגן..!, סעמק!"
הם מחפשים אותנו אתה יודע..!". הוא צחק ונראה דיי מאושר
מהמצב.
"כן, טוב, עזוב..אני..אני חייב ללכת.!"
"אה, אל תשכח שהכל אצלי עוד, אל תברח...", הוא דיבר בטון מצחיק
שכזה שבעצם רומז שהוא יודע הכל, יותר מדיי ואפילו יותר מהכל.
"אני לא..אני רק הולך לטייל..אני אחזור!", נעלמתי בהרף עין
והוא הלך לכיוון השני.
התיישבתי בתחנת אוטובוס ופשוט בהיתי באוויר בחוסר התחשבות.
לקחתי משהו מהכיס ובלעתי אותו, אולי בוטן- אולי כדור, אין
לדעת.
התחלתי להיכנס לעצמי, להיזכר, דבר שעשיתי תמיד שפחדתי וכאב
לי.
נזכרתי בטל ובי יושבים בחוף הים בתל אביב, בחוף שלה ומדברים,
מדברים סתם, עם כולם. נזכרתי איך שהיא גלשה שם בים, ואני מסתכל
עליה ומחיך.
לא ידעתי מה הדבר הזה שקרה לי אך ללא ספק הבנתי וידעתי שמה
שלא ידעתי לא קרה, אולי יקרה.

פתאום התעוררתי מהחלום הזה וראיתי משמאלי זוג הולך ברחוב, אחד
מהם היה אני והשניה טל. ידעתי שזה אף פעם לא קרה, שמשהו לא
בסדר בעולם הזה, משהו נופל, שאני מנסה להבין אבל פשוט לא
צריך.
העיניים שלי נהפכו במפתיע לסוג של מבט על , מין מצלמת ביטחון
שעקבה אחריהם, אחרינו, אחרי מה שקרה;

איתי וטל נכנסו לגן ודיברו, לפתע נראה איש עומד לידם ומכוון
על טל מין מכשיר כסוף. נראה כאילו שהאיש בלתי נראה לנוכחים.
לפתע יצאו ממנו אורות זוהרים וזה פגע בטל, הכל הסתובב ואז היא
נצנצה לסגול ושוב חזרה לעצמה, זה נראה במן ממד חמישי, דבר שלא
ניתן לראות סתם, רק אם צריכים, באמת.
ברק נראה נצץ בשמים ונחת לכיוון האדמה במרחק של כ200 מטר משם
ולפתע צצו עדר ערסים שהתהלכו כרובוטים, בקדמת החבורה היה הזה
המוכר, השנוא, האנס שפגע ורצח את אהובת לבי, מושא נקמתי!.

+ הכל המשיך לפי הסיפור העצוב המקורי, סבלתי כל הדרך.

משהו גרם לי להבין דבר אחרת, לבחון את הדברים בצורתם הלא
מקורית ובכלל, לדעת דברים אחרים, שהשתנו.הכל נראה כסיפור אהבה
רגיל עד שהשתנה הכל, עד שהיה מובן שזה לא הגיוני, לא ייתכן
ובכלל, אי אפשר להאמין לדבר, לא למציאות ובכלל שלא להסתמך על
הדמיון.
הנפילה החופשית רק התחילה בזמן שאין דבר אחר שנשאר ביחס לעליה
במדרגות החיים, טל במקום כלשהו וכך גם אני, אני אתקן הכל ואדע
מה הולך פה, אני חושב שהמלאכים והכל זה סתם דברים של פסיכים,
יש מעל זה משהו.