הכרתי אותה לפני שנתיים. הגעתי למסיבה בלי ציפיות מיוחדות. כמה
חבר'ה נפגשים ביחד, מעשנים קצת שותים קצת, כמו כל הזמן. זה היה
גרעין של חמישה חברים קבועים, ועוד נספחים משתנים כל פעם. היא
הייתה אחת מהנספחים. היא והחבר שלה. בחור נאה, קצת מבוגר. הוא
עבד עם איתי בחברת אבטחה. הם לא היו חברים כאלה טובים, אבל
איתי אמר שיש לו קשרים מצוינים, והוא השיג אחלה חשיש, "וחוץ
מזה יש לו חברה כוסית לאללה".
באותו הבוקר סיגל קיבלה את ההודעה מבצלאל שהיא התקבלה ללימודי
אומנות שנה א'. היא באה כדי לחגוג כמו שצריך. אני הייתי בעוד
אחד ממצבי הרוח ההפכפכים שלי. קורה לי לפעמים שאני שוקע
בדיכאונות לא מוסברים. סתם, כאילו פתאום כל משקל העולם נפל לי
על הכתפיים. לא בא לי לחייך, לא בא לי לצחוק, ובטח שלא לעשן,
כי זה רק יחמיר את המצב.
אבל אחרי שראיתי אותה זה פתאום השתנה. נמרח לי חיוך מטופש על
הפנים ולא ירד כל הערב. כשהחבר התחיל לקלוט מה קורה, שאני מתוך
מסטוליות / שכרות מנסה להתחיל עם החברה שלו, התיישב לידה ולא
זז ממנה. לי זה כנראה לא הפריע, למרות שבדרך כלל זה מאוד מפריע
לי. אני מאוד מאוים מתחרות, אבל משהו פה נראה לי בסדר. יכול
להיות שזו הייתה חוסר השליטה המודעת למה שאני עושה, ואולי משהו
אחר, אבל תפסתי בטחון עצמי אדיר והקסמתי אותה כל הערב.
יומיים מאוחר יותר קיבלתי טלפון. לא האמנתי שאני אראה אותה שוב
אי פעם, בטח שלא מיוזמתה. היא אמרה לי שהיא התארגנה על איזה
כמות רצינית ואין לה איפה לשים את זה. לא באמת הבנתי למה היא
מדברת דווקא איתי, אבל היא הסבירה לי שמכיוון שאני גר לבד זה
הכי בטוח. לי משום מה זה נשמע מאוד הגיוני. שעה מאוחר יותר היא
הייתה אצלי. סידרתי את הבית הכי מהר שיכולתי, דפקתי מקלחת
זריזה. לא יודע על מה חשבתי, בעצם אני יודע בדיוק על מה חשבתי,
אבל לא באמת האמנתי.
הדלת נפתחה והנה היא עמדה שם. כמעט חלום שמתגשם. שמלה לבנה
קיצית. הכתפיים חשופות, הצוואר ארוך, השיער בהיר ונאסף למעלה
כאילו כבדרך אגב. עיניים בורקות וחיוך גדול מקשט את הפנים
העדינות. לא יכולתי למחוק את החיוך מהפנים שלי. "בא לך לעשן?"
שאלה. שאני אגיד לא? המיומנות והזריזות שלה קצת הפתיעו אותי,
עד מהרה הייתה לנו קערית מלאה קססה מוכנה לשאיפה. הבטתי עליה
קצת בהערצה בזמן שעבדה, עדיין מנסה להבין מה היא עושה פה.
לא ידעתי איך לשאול את זה, אז היא פשוט ענתה. "נפרדתי מיגאל,
הבנתי שזה לא זה". היא לקחה שאיפה ארוכה מהג'וינט שהדליקה זה
עתה, והעבירה לי. לקחתי אותו ואצבעותינו נפגשו רק לרגע. הלב
דילג על פעימה. "יש לך איזה סרט טוב?" היא קמה מהספה והתיישבה
ליד אוסף הקלטות והדיסקים שליד הטלוויזיה. "זה שווה משהו?" היא
שלפה את שמש נצחית והראתה לי. אמרתי לה שזה אחד הטובים.
עד מהרה מצאנו את עצמנו מרוחים על הספה אחד בזרועות השניה מול
הטלוויזיה המרצדת. בהתחלה רק נגעתי כאילו בטעות בגב ידה. היא
לא הרחיקה אותה. ידי החליקה לאורך הזרוע ולפתע היא נשכבה עלי.
אוזנה מאזינה לפעימות לבי. לפעמים אתה לא יודע מה לעשות עם היד
שלך, ואתה מעדיף שיכרתו אותה, אבל בסוף היד נחה על כתפה
החשופה. עוד שכטה וכבר התחלתי ללטף, לשחק עם השיער. היד נגעה
בשד ונרתעתי כאילו נגעתי באש.
עיניה התרוממו אלי לאט והחיוך הפתיע אותי. היא התקרבה עוד קצת.
היד שלה הגיעה אל הלחי שלי ונגעה בה בעדינות. קיללתי את עצמי
על שלא התגלחתי. לא רציתי שהיא תחשוב שחשבתי. אבל חשבתי,
דמיינתי, פינטזתי. והנה היא מתקרבת אלי ונוגעת בלחי ומחייכת
ואומרת "ממה אתה מפחד?"
התעוררתי בבוקר והסתכלתי לצד המיטה הריק. היא הייתה שם. כנראה
שהתנועות שלי העירו אותה. היא הסתובבה אלי והסיטה את שיערה
מפניה. החיוך גם הוא עוד היה שם. נשקתי לה שוב.
זה נראה כאילו היא מעולם לא הלכה. בילינו שבועיים אינטנסיביים
ביחד. במשך שבועיים לא שקעתי בדיכאון. במשך שבועיים כתבתי יותר
שירי אהבה משכתבתי בשנתיים. במשך שבועיים הרגשתי. היא העירה את
הרגש שלי שישן שנת חורף ארוכה במיוחד. ואז היא נסעה.
ידעתי שהיא אמורה לטוס עוד מהמסיבה. ידעתי שיש לנו דד ליין
מההתחלה. וגם היא ידעה. וידעתי שהיא אמורה לחזור ללימודים עוד
שלושה חודשים. לא ידעתי האם אני צריך לחכות, אפילו שלא ממש היו
לי אופציות אחרות. ידעתי שהיא חזרה כבר לפני שבוע, ועדיין לא
התקשרה, וגם אני לא.
הקשר באי מיילים ניתק די מהר. התייאשתי מלשמוע כמה היא נהנית,
וכמה אנשים היא פגשה, ועם מי היא מסתובבת ומה היא עושה בכל יום
מזוין. ופשוט לא עניתי לה יותר. אני המשכתי בשגרה משעממת וכל
יום זהה לקודמו. קם, הולך לעבודה, חוזר רצוץ, מתיישב מול
המחשב, קורא על איזה נהר היא שטה היום, עובר לוורד ומסתכל על
מסך לבן מרצד.
מהשקית שהיא נתנה לי לשמור עליה עוד נשאר לא מעט. לא נגעתי בזה
בכל התקופה הזו. כל כך רציתי לספר לה על זה. אבל הטלפון נשאר
דומם. זה שוב קרה במקרה. חזרתי ברגל מהעבודה. עוד לא היה קר
ולא התחשק לי להיתקע באוטובוס חנוק. הפנים שלי היו קבורות
במדרכה שרצה מולי והראש לי בעולמות רחוקים. לא ראיתי את האאודי
שעולה על המדרכה וכמעט פוגעת בי. התחמקתי ממנה באלגנטיות משתדל
להימנע מעימות עם נהג מפגר שלא רואה לאן הוא נוסע, אבל אז
שמעתי אותה קוראת בשמי.
חשבתי שאני שוב הוזה, אבל זו באמת הייתה היא. היא יצאה מהדלת
של הנהג. היא נראתה טוב. היא באה אלי וחיבקה אותי חזק. בהתחלה
ניסיתי להתחמק מהמגע, אבל אחר כך התמסרתי לחיבוק ולא רציתי
לעזוב אותה לעולם. כשפקחתי את עיני ראיתי צללית של גבר במושב
שליד הנהג. המגע בינינו ניתק. היא התחילה לספר לי איך היא
מצטערת שהיא לא התקשרה עדיין, איך שהיא חזרה היה לה מלא
סידורים לעשות ללימודים, ולעבור לדירה החדשה, והיא עדיין בג'ט
לג ואיך היא שמחה לראות אותי. אני רק ראיתי את הצללית של יגאל
באוטו. חייכתי בנימוס וצחקתי מידי פעם ואמרתי כל הזמן
"שטויות". יגאל לא הוריד את עיניו ממני. שנאה ניבטה מעיניו.
כנראה היא סיפרה לו בסופו של דבר, אבל הוא כנראה סלח לה. גם
הוא עדיין מאוהב בה. עינינו נפגשו והפניתי אותם במהרה לסיגל.
מחויכת, מאושרת, כנראה מאוהבת. "השקית עדיין אצלי". לחשתי. היא
הופתעה. "איך הצלחת להתאפק כל הזמן הזה?" "לא כיף לעשן..."
רציתי להגיד בלעדיך, "לבד." היא חייכה בהבנה. היא ידעה מה
רציתי להגיד.
היא נישקה אותי על הלחי ופנתה חזרה לאוטו. "אני חייבת לסיים
להעביר את כל הבית, אבל אני אתקשר אליך, ניפגש, נשתה משהו..."
יכול להיות שיגאל שם סתם כידיד שעוזר לה להעביר את הדירה. אולי
היא לא חזרה אליו, אולי היא לא מאוהבת... בו? אולי ואולי לא.
מסתבר שכן. היא התקשרה. נפגשנו. שתינו. עישנו. שכבנו. שוב.
יגאל רק עזר לה, איזה חמוד, הוא כבר יודע על שנינו, הוא מקבל
את זה, איזה ברירה יש לו? שנינו! אנחנו! עכשיו זה רשמי, אנחנו
ביחד. בלי להתחבא, בלי לשקר, בלי להסתנן. אנחנו זוג. והנה עברה
לה שנה.
לפני תחילת שנה ב' שלה נסענו לפראג. בסך הכל שבועיים. אבל
שבועיים מלאים. מלאים בהנאה. מלאים בתשוקה. מלאים באהבה. עמדנו
על מגדל התצפית על העיר. האייפל הקטן. אמרתי את זה בלב, אבל
איכשהו היא שמעה. היא שאלה אותי אם אני רציני. קצת נבהלתי, אבל
כבר התרגלתי לזה שהיא מסוגלת לקרוא לי את המחשבות. אמרתי למה
לא. אם נגור ביחד נחסוך הרבה כסף, על שכ"ד, על נסיעות, אני
יכול לכתוב בכל מקום, והיא יכולה לצייר בכל מקום. היא צחקה על
הפרקטיות שלי, איך אני מצליח להרוס כל רגע רומנטי.
יום אחרי שנחתנו כבר היינו באיקאה. מצאנו מזרון. מצאנו מיטה.
מצאנו שידה לסלון. החלטנו שנעבור לדירה שלי שהיא יותר מרווחת,
ובחדר הנוסף היא יכולה למקם את הסטודיו שלה. יגאל, שהתברר
כבחור באמת מאוד נחמד, עזר לנו להעביר את שאר הרהיטים והדברים
שלה. אחרי המקלחת התיישבתי על הספה בסלון והדלקתי את
הטלוויזיה. היא התיישבה לידי מותשת. כמעט הכל כבר היה מפורק
ומורכב. בטלוויזיה דאג וקארי רבו שוב, הפעם על זה שדאג לא
מספיק משתף אותה בחיים שלו. הטענה של דאג הייתה שאין לא מה
לשתף. החיים שלו משעממים. טענה שהייתה נכונה למדי. התכנית
נגמרה, הטלוויזיה כבתה, והלכנו לישון לראשונה כזוג שגר ביחד.
היא הייתה עייפה מדי מכדי להזדיין, גם אני. התנשקנו וכיבינו את
האור.
הלימודים התחילו. היא נעלמה בסטודיו. אני בשגרת יום. קמתי הרבה
אחרי שהיא כבר הלכה לבי"ס, התיישבתי מול מסך לבן מרצד, קמתי
והכנתי לי ארוחת בוקר, התיישבתי מול המסך, קמתי והכנתי לי
ארוחת צהריים, התיישבתי מול הטלוויזיה, ראיתי את הטלנובלה,
קמתי והלכתי למשמרת לילה בקיוסק. חזרתי שעה לפני שהיא קמה
ללימודים עם המון רעיונות שעלו לי בראש, אבל הייתי עייף מדי
מכדי להתיישב אל המחשב. עד שהתעוררתי כבר לא זכרתי על מה
חשבתי.
נראה שההתרחקות התחילה ברגע שהיא עברה אלי. כבר לא הייתה לנו
את ההתרגשות וכל הפיכת העולמות רק כדי שנוכל להיפגש. שנינו
ידענו שאנחנו נהיה שם בסופו של יום. כבר חודשיים שלא יצאנו,
אפילו לא לסרט בסינמטק, היא שקעה בהגשות סוף סמסטר, ולפתע הכל
נגמר. פתאום לא היו לה חובות הגשה נוספות, ואני עזבתי את
הקיוסק. פתאום היה לנו את כל הזמן שבעולם אחד לשניה.
היא חזרה הביתה מהמבחן האחרון ונראתה לי שונה. השיער קצת נפוח
ולא מסודר, העיניים טרוטות מחוסר שינה, אולי היא אפילו השמינה
קצת. לא היה לי מושג מה היא חושבת עלי. לא מגולח, מסתובב בבית
בבוקסר ומגרבץ. נע ונד מהמחשב אל הטלוויזיה. היא שאלה אותי מה
אני כותב. אמרתי לה שכלום. איבדתי את המוזה. היא שאלה אם בא לי
לקחת סרט מהאוזן, אמרתי שלא איכפת לי. אם בא לי לצאת לשתות
משהו, לא איכפת לי, לעשן? לא משנה, מה שבא לך. היא השתתקה
ונעלמה בסטודיו. כנראה אמרתי משהו לא בסדר.
למחרת היא התחילה לארוז. היא חיכתה שאני אעצור אותה, שאני אצעק
עליה, שאני אריב אתה. אני ישבתי על הספה מחבק את הברכיים.
ההסקה שוב לא עבדה. הסתכלתי עליה מתרוצצת מחדר לחדר. היא אמרה
שהיא תישן אצל יגאל עד שהיא תמצא מקום חדש. הלב שוב דילג, אבל
לא אמרתי כלום. היא חיכתה לתגובה, וכשלא קיבלה אחת כזו יצאה
מהבית. הדלקתי סיגריה ומיקדתי את המבט שלי בחור השחור שניבט
אלי מהטלוויזיה.
שלושה ימים חיכיתי לצלצול שלא הגיע. היא צלצלה בפעמון. למרות
שעוד היה לה מפתח. פתחתי וחייכתי אליה. כל הקרטונים הארוזים
שלה חיכו לה בסלון ובסטודיו הריק. תמיד יש תחושה אמביוולנטית
כשנכנסים לחדר שזה עתה רוקן. ההד כל פעם מחדש מפתיע אותך וגורם
לך לחייך, אבל אתה יודע שהחדר הזה לעולם לא ישוב להיות מה שהוא
היה. היא אמרה שהיא באה לקחת את שאר הבגדים ולהגיד לי שמחר
מגיעה ההובלה לקחת את הארגזים וכל מה שנשאר.
היא התיישבה על ידי על הספה והדליקה סיגריה. אני עשיתי כמותה.
שתקנו. תמיד התגאינו בזה שאנחנו יכולים לשתוק בנעימות אחד עם
השניה. השתיקה הזו לא הייתה נעימה. הצעתי לה לשתות. היא
הסכימה. עד מהרה נגמר חצי בקבוק הג'יימסון שאחותי הביאה לי
מהדיוטי פרי. אני עדיין אוהב אותך. כמובן גם את זה היא שמעה
איכשהו. היא חייכה אלי וליטפה את לחיי. "איך אתה מצפה למצוא
מישהי כשאתה לא מתגלח אף פעם?" חייכתי. היא נישקה אותי על
הזיפים. היא לא התרחקה. הרגשתי את הנשימה שלה. ידעתי שאסור לי,
אבל נישקתי אותה על השפתיים. היא עדיין נשארה קרובה. ראיתי את
הדמעה מאיימת להתפרץ מעינה ונישקתי אותה. הרגשתי את המליחות
והעברתי את לשוני על השפתיים כדי לגמוע אותה. היא חיבקה אותי,
חיבקתי אותה. לא רציתי לעזוב אותה לעולם.
היא קמה ונעמדה ליד הדלת אוחזת בידה את המזוודה עם הבגדים.
"למה את הולכת?" נעמדתי והלכתי לכיוונה בצעדים מתונים. היא
חייכה אלי נלחמת עם הדמעות שיישארו רק עוד קצת בבטן ולא ישטפו
את פניה. "זה נגמר, פשוט דעך ונעלם לנו בין האצבעות". אצלי
כלום לא דעך ולא נעלם. אחת הדמעות הצליחה להסתנן מבעד למחסום.
ניגבתי אותה עם האגודל. עוד צעד מתון אליה. הרגשתי את המזוודה
נוחתת על הרצפה. נישקתי אותה שוב וקירבתי אותה אלי. "אל תלכי"
לחשתי באוזנה. ראשי נסוג מעט לאחור. השקט הבהיל אותי. הבטתי
בעיניה וליטפתי את שיערה. "אני אוהב אותך". היא עדיין שתקה.
הרגשתי את ידיה נחות על מותניי. אצבעותיה התכווצו ואחזו בי.
היא התקרבה אלי והתנשקנו. תוך כדי ריקוד ולס צמוד מצאנו את
עצמנו נשכבים על המיטה שלנו, שלי.
ישבתי במיטה נשען על הקיר. היא הייתה בזרועותיי, אוזנה מאזינה
לפעימות לבי. הדלקתי סיגריה. עיניה, נוצצות, התרוממו אלי. היא
לא הייתה צריכה להגיד כלום. זה הסוף? "זה הסוף". היא ענתה בכל
זאת. היא טיפסה מעלי והתיישבה עם גבה אלי על קצה המיטה. היא
שלחה יד אל כוס הוויסקי המונחת על השידה ושלפה ממנה קובית קרח
אחת. גופה היה מכוסה חלקית עם הסדין הלבן. הבטתי על גבה המופנה
אלי וכל כך רציתי לגעת בו אבל לפתע לא יכולתי. פתאום היה זה גב
זר, לא אותו גב שרק לפני דקות מספר ליטפתי בעונג. ידעתי שאם
אני אגע בה, נגיעה הכי קטנה כל גופה יצטמרר. הבחנתי בסיגריה
שמאכלת את עצמה וכיביתי אותה. היד שלי נחה מרחק מזערי מזרועה.
החזרתי את ידי מחליק על עורה שהצטמרר מיד. השערות הבלתי נראות
סמרו בכל גופה. למרות של ראיתי את פניה ידעתי שיש לה חיוך עדין
על הפנים. ניסיתי להציץ על החיוך אבל היא הפנתה את מבטה ממני
והלאה.
היא נעמדה והסדין החליק מעל גופה. לראשונה הבנתי שזו פעם
אחרונה שאני רואה אותה. שזה באמת הסוף. כשהיא אומרת משהו היא
מתכוונת אליו. היא לא אוהבת טריקים מטופשים כדי לגרום לי לרדוף
אחריה. מה שהיא חושבת היא אומרת, ומה שהיא מחליטה היא עושה.
ולעולם לא מתחרטת. היא השתדלה לא להסתכל עלי בזמן שהיא מתלבשת.
אני לא יכולתי להוריד ממנה את העיניים. גמעתי במבט כדי לזכור.
גם העיניים שלי החלו לנצוץ. התקדמתי על המזרון החורק והתיישבתי
על קצה המיטה לידה. ניסיתי לעצור אותה על ידי מגע עדין על ידה.
עיניה נפגשו עם עיניי המתחננות. היא משכה את ידה ונדה בראשה.
לא נראה כאילו היא הייתה מסוגלת לדבר. היא סיימה ללבוש את
חולצתה ופנתה אל הדלת. היא לקחה את משקפי השמש מעל השולחן הקטן
בסלון והניחה אותם על ראשה. השמש כבר מזמן שקעה. "יש חושך
בחוץ", אמרתי בחצי חיוך. היא חייכה אלי. "אני אדליק את האור".
דרך דלת החדר ראיתי אותה מרימה את המזוודה ופונה לדלת מחפשת
בכיסיה את המפתחות שלה. הבטתי על הרצפה, וראיתי אותם מונחים שם
כמתים. לבשתי את הבוקסר במהירות וניגשתי אליה מגיש לה את
המפתחות. ניד קטן של ראשה סימן לי תודה. לרגע הסתכלתי על הסלון
המלא בארגזים מפוזרים ללא סדר מסוים. על חלקם היו כיתובים
שמתארים את תכולתם, וחלקם עוד היו פתוחים. רציתי להגיד לה שזה
עוד לא מאוחר, אפשר לפרוק אותם בלי בעיה. היא ראתה את המבט שלי
ולראשונה לא פירשה את המחשבות שלי נכון, או אולי בחרה לא לפרש
אותם נכון. "מחר..." היא אמרה מסמנת עם ראשה על החדר הנטוש.
"בלי לחץ" עניתי, מקווה שהיא תבין שאני מתכוון לזה באמת. היא
סובבה את המפתח במנעול והדלת נפתחה. היא חצתה את הסף ללא מילה
נוספת והסתובבה למבט אחרון כמו אשת לוט, רק שהפעם אני הפכתי
לנציב המלח. היא הדליקה את האור בחדר המדרגות והורידה את
המשקפיים על עיניה הדומעות. עד מהרה כבר לא שמעתי את הצעדים
שלה במורד המדרגות. היא יצאה אל הלילה הקר והחשוך בחוץ,
והשאירה אותי לבד, עם הזיכרונות.
כמה מהר עוברות להן שנתיים. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.