אני לא בטוחה שלתת לאחרים לקרוא את זה, הוא הדבר הנכון לעשות.
אבל ככה אני מדמיינת, שאיך שהוא גם הוא קורא את זה יחד איתכם.

ככה זה היה.

אין לי הרבה זכרונות, הזכרון הראשון שלי הוא מהגיל שהגעתי
לגובה של הברכיים שלו, אני זוכרת שמהנקודת מבט ההיא יכולתי
לראות נעליים משובצות אם הסתכלתי למטה ואם התאמצתי למתוח את
הצוואר ראיתי את הכרס העגולה שלו ואף שמבצבץ בקצה.
הוא הרים אותי ואת הישבן שאז עוד היה ממש מצומק והושיב אותנו
על הזרוע שלו, ושר לנו שיר, תמיד אותו שיר.
 אחרי שהוא נפטר, כל מה שזכרתי חוץ מהזכרון ההוא, נמחק, לא
יכולתי להתמודד אפילו לא לשניה, שאני לא זוכרת ממנו כלום חוץ
מאותו שיר.
זמזמתי את השיר שהוא היה שר לי. זמזמתי לי אותו בתוך הראש שוב
ושוב ונעתי קדימה ואחורה כשאני מחבקת את עצמי, נראתי כמו יהודי
מתענה ביום כיפור.

הוא לא היה מחבק, הוא היה עומד ואני היתי מנסה להקיף אותו עם
שתי הידים והוא רק היה שם עלי ראש, בעדינות.
ככל שגדלתי והידיים התארכו והיה להן יותר קל להפגש מאחורי הגב
שלו, הוא השמין... והמרחק נשאר אותו מרחק.

בהלוויה כולם בכו. גם אני. עדין לא בכיתי כי אין לי אותו.
בכיתי כי לא ידעתי אם היה לי אותו אי פעם, הוא הלך לאיבוד אצלי
בראש ובנתיים יש רק שני זכרונות, שהצלחתי להשאיר אצלי בראש כל
עוד המשכתי לזמזם. הפסקתי רק כשאח  שלי התמוטט על הברכיים וגרר
אותי אחריו לריצפת החצץ של בית הקברות.

כשגייסו אותו, ראיתי כמה הוא גאה, באחי, ומאותו רגע רציתי
להתגייס גם, כדי שהוא יהיה גאה גם בי, דמיינתי את החיוך שיהיה
לו כשהוא יגיד כמה אני יפה במדים, ועכשיו אני אמצא חתן, או
יותר נכון הוא ימצא אותי.

הוא ויתר על לראות אותי במדים. 4 ימים לפני שגויסתי.
לשבעה ידעתי שאני לא אוכל לצאת. והבטחתי לו שבשלושים אני
אבוא.
כשהמ"מית קראה לי לשיחה בצד להגיד שזה בלתי אפשרי לשחרר אותי,
נשברתי. התחלתי לבכות בפעם הראשונה מאז ההלויה.
רצתי לאוהל, עמדתי במקום, העפתי את הכובע דיסטנס מהקרקפת שלי,
סתמתי את האוזניים שלי והפסקתי לנשום.

הוא אהב לאכול עוגות, לבהות בערוץ הספורט, להציק לי שאני אנקה
את הנעליים, לששתות קפה שחור עם אחד סוכרזית, הוא פחד מכלבים
ושנא פוליטיקה.

פעם, היה לי סבא. ועכשיו פתאום באוהל המצחין הזה, עדין יש לי.

סבא שלי, בדרך לבית שאן תסתכל אחורה, ותדע שאני שם.