[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יצחק-צחי מלמד
/
אנוש עשוי-שלם

יוני 48, תל אביב

מקס עמד לפני המראה בחדרו השכור בתל אביב, קשר לצווארו את
מטפחת המשי ושרק בעליזות. את המלחמה סיים כמוזלמן, אבל בבית
החולים של הצבא האמריקני כבר סחר בסחורה מוברחת, בנקניקים
פולניים, בשמים צרפתיים ובגרבי ניילון. כעת עמד לרשותו הון שרק
הוא ידע עליו, אותו השקיע בשוק השחור. הפקחים של דב יוסף, שר
האוצר שאסר מלחמה במוצרי מותרות, נהגו לקנות אצלו מוצרים אותם
לא ניתן היה להשיג אפילו בתלושי מזון. במדינה העניה במטבע חוץ
לא רק שנהגו קצוב במצרכים כמרגרינה, ביצים וסולת; אלא גם אסרו
את הבאתם לארץ של מיני קוניאק צרפתי, קוויאר רוסי ושאר מוצרי
חוץ. מקס, באמצעות רשת מבריחים, אותה טווה בזריזות מפליאה עם
בואו לארץ, נהג להתפאר כי הוא מסוגל גם "להכניס ביצים של שעוני
קוקיה שוויצריים ממולאים יהלומים ושוקולד".
לידיה היתה אהבתו, הוא הרגיש בנפשו פחד וכמיהה אליה בתערובת
מוזרה. את השליטה שרכשה עליו נהג לפטור באוזני מקורבים כ"אס
גורנישט", אבל כעת הסתכל בתמונתה שהיתה תלויה על המראה, ואמרה
לו בכל פעם משהו אחר.
"מה את אומרת, לידיה?", חייך אליה
עכשיו היה זה: "מקס, אתה רמאי".
-"תביני לידיה, את צודקת. אבל אני רוצה שתביני ותראי"
-"מה אתה רוצה שאבין ואראה מקס?"
-"תראי מאיפה באתי, לידיה, ותראי מה קורה כאן, לידיה. תגידי לי
אם אדם יכול לשרוד בלי שקר"
-"מקס, לא איכפת לי העולם ולא איכפת לי מה קורה פה, אתה מרמה
אותי"
-"אני מרמה אותך?"
-"אתה לא אוהב אותי"
-"מה את מדברת, מחמלי?! אני שמדבר אל התמונה שלך  כל בוקר לא
אוהב אותך?"
-"אם אתה אוהב אותי למה אתה לא נמצא איתי?"
-"למה את לא נמצאת איתי?"
דמותה של לידיה בתמונה נאנחה אנחה עמוקה.
מקס פתח את הרדיו, קולו העמוק דב יוסף מילא את חלל החדר:
"רק אם נצטמצם ונשמור על רמת חיים מתונה יתחזק המשק, וברבות
השנים יהיה זה מנוף להעלות את רמת החיים. ובינתיים טפחו את ערך
העזרה ההדדית..."
נקישה נשמעה בדלת.
לחדר נכנס פרידמן, אביה של אשתו המנוחה.
המוות של זלדה קשר את שני הגברים בקשר בל ינתק, פרידמן נגש
לעשות להם כוס תה אחרי שאמר למקס: "אל תפריע לעצמך".
"איך הגב?" שאל מקס מאצל הכורסה.
"שלא תדע מצרות" אמר פרידמן באידיש
"עד כדי כך?"
"שהשונאים שלי יזכו לכך, אבל באתי אליך באיזה עניין"
"תמיד אתה בא באיזה עניין"
"לא הפעם זה משהו מיוחד"
"טוב, אני שומע"
"אני בצרות. מאיימים על החיים שלי, אני לא מאמין שזה קורה לי"
מקס קם מהכורסה, והשלים בתנועה אחת את הטלת קובית הסוכר
שפרידמן החזיק בידו הרועדת.
"פרידמן, אנחנו במדינה יהודית, שכחת?"
"גם במדינה יהודית המאפיה זה מאפיה"
"איזה מאפיה, על מה אתה מדבר?"
הם לקחו שניהם את כוסות התה בידיהם והתישבו
"אני חייב הרבה כסף", פלט פרידמן
"למי?"
"לכרישים, לכרישי דולרים"
"אבל פרידמן, איפה אתה ואיפה אנשי עולם תחתון כמוני?"
"זה בדיוק הענין, לכן בך אני תולה את תקוותי. אתה יודע איך
להתעסק איתם, אני חלש, אני פחדן"
"נו, פרידמן. אני לא גרי קופר, אבל ספר לי במה הענין, מה אני
יכול לעשות"
צלילי מוזיקה שהגיעו מהשכנים חצו את צללי הערב.
מקס היה קשוב כשפרידמן דבר, קומץ את סנטרו בכף ידו, משמיע מדי
פעם שריקה דקה.
לבסוף נטל דף נייר ועט והחל לשרטט.
"אז אתה אומר שפשוט טעית בקביעת הנקודה העשרונית"
"פרוסט פושט", אמר פרידמן.
"וקודם?"
"לא טעיתי אף פעם"
"אני מתכוון... היה איזה אירוע שדכדך אותך? איזה... איזו
אשה?"
"אשה?"
"אתה יודע פרידמן, תמיד היית חמי, ואף פעם לא שאלתי אותך על
הנשים בחייך. אבל..."
"מקס", פרידמן התרגש והחל להסתובב בחדר, "אתה לא חושד בי שלקחת
את הכסף לעצמי"
"פרידמן, אני בנך. אבל אני כמו בלש, מנסה את כל הכיוונים"
"אתה מכיר את הרוסטובים"
מקס צמצם שפתיו בהערכה. אשתו של רוסטוב, המתמטיקאי, היתה
הליידי של המהגרים. מזמן שאל מקס את עצמו על התכיפות שפרידמן
מזכיר אותה, ואם הקשר איתה מצטמצם בהעלת זכרונות משותפים.
"תראה את הענין סגור, פרידמן"

לידיה ישבה בחדרו של מקס, עיניה בוערות. אחרי ששמעה ממקס את
ההסברים, ישבו אל השולחן כל הלילה, כשלידיה לוקחת על עצמה את
תפקיד הרשמת, ומקס דולה פרטים מהטבלאות שהיו משורטטות
במחברותיו. בשעה שלש נרדם מקס בכסא, ולידיה המשיכה עד לבוקר,
לא לפני שהעבירה את מקס למיטה ופשטה את בגדיו. לפני שהלכה
העירה אותו:
"מקס, במקרר הכנתי את ארוחת הבוקר, וכאן הנה הקפה שלך. כדי
לאכול אתה תצטרך לקום מהמיטה"
"כמה יש לנו, לידיוש?"
"מספיק בשביל שאחזיר את ההינומה לחנות"
"אפשר להתחתן ברבנות, לידיוש"
"אפשר מקס, רק תן לי זמן להתרגל לזה"
"איפה התחתנו החברות שלך, סופי ותמר?"
"ברבנות"
"נו, את רואה?"
"הן לא סגרו קודם עם 'פילץ' על חמש מנות, מלצרים בפפיונים,
והתזמורת של אלכסנדר יהלומי"
"הן התחתנו עם הינומה?"
"זו היתה בדיחה, מקס. הינומה תהיה אפילו אצטרך לארוג אותה
בעצמי"

בשלושת הימים הבאים נפגש מקס עם המבריחים שלו. לידיה הכינה
עבורו אוגדנים, אוגדן לכל מבריח, ומקס לקח אותם איתו, מרגיש את
הבושם שלה מנשב מכריכות הקרטון החומות לתוך בתי שחיו. החשבון
היה מסובך ביותר, שכן חלק מהמוצרים נלקחו בקונסיגנציה, חלקם
בתשלומים, וחלקם שולמו מראש. המבריחים התווכחו, ניסו לאיים,
ואחד מהם אף הניף יד באוויר. מקס לא וויתר, הוא ידע מה שהם לא
ידעו; הם צריכים להשאר בעסקי השוק השחור, הוא פורש. המבריח
האחרון איתו נפגש היה מנדל, יהודי קשיש ששפמו השב העיד עליו
שעסק בהברחה עוד בימי הקיסרות האוסטרוהונגרית. מנדל שלף מכיסו
צרור דולרים כרוכים בגומיה, כשהוא מעביר שטר אחר שטר במהירות
באצבעו אותה הרטיב ברוק.
"מדוע אתה עושה זאת, מקס?"
"טובה לחבר"
"אל תמכור לי שטויות, מקס. אף אחד לא עושה לחבר טובות כאלו,
אחרי כן תהיה גמור מקס, איש לא ירצה לדבר איתך יותר בשוק
הפולני"
"כבד אותי בכוס בירה, מנדל"
"אל תבקש ממני עוד טובות כאלו, מקס, אתה גמור, מקס"
מקס חזר הביתה מדרום העיר ברגל, אבל רוחו היתה מרוממת.
"כמה ישאר לנו לידיה?"
"יצאנו נקיים"
"אז קחי לך יום חופש מהמכבסה"
"יש לך חוש הומור"
"יש לי אשה נפלאה"
"אין לך ברירה, מקס, עכשיו האשה שלך תתחיל לעבוד גם בערבים"
"אלך לעבוד בבנין, ממילא מכרת את הכינור שלי"
לידיה הביטה בידיו העדינות  של מקס, ונאנחה.

"יבוא!", קרא מקס. פרידמן נכנס לחדר, הממחטה בדש מעילו חדשה
כתמיד, אבל הצווארון המהוה והמקומט העיד שבעליו לא החליף אותו,
ואף ישן איתו בלילה.
"ערבה לך שנתך?", שאל פרידמן, מתוך ההרגל יותר מהנמוס.
"קח, פרידמן",  נתן מקס בידו מעטפה עבה וחייך לעצמו.
רגליו של פרידמן רעדו כשפתח אותה, מקס מיהר להגיש לו כסא.
"שמונה מאות האלף", סיים פרידמן למנות, "מקס, אני אחזיר לך כל
פרוטה. אני לא אשכח לך את זה, מקס. עד יומי האחרון אני אזכור
אותך, מקס"
"נו, מילא", חייך שוב מקס, "איפה אתה עושה את החג?"
"אני אספר את זה לזלדה בגן עדן, וגם לאמא שלך. אני לא אשכח,
מקס"


בלילה התרפקה עליו לידיה.
"מקס, אתה... איך אתם אומרים את זה באידיש?".
הם שכבו על הגב, מקס לא ויתר על הסגריה שלו.
"געמאכטער מענטש", אמר מקס.
"אנוש עשוי-שלם", חזרה ותרגמה לידיה, שלא היה איכפת לה ששמים
דברים בפיה.
"רצית משהו, מקסי?"
"נו... את יודעת לידיה"
היא הפשילה את הכותנת.

עזר בכתיבה:
דודו ווייזר







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כל הגברים
מניאקים

(חוץ מאדולף)







מעריצה שרופה


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/1/06 11:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יצחק-צחי מלמד

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה