איך זה קרה? ככה פתאום... משטות... בלי שום סיבה טובה שנראית
לעין... אבל אלו החיים. אני לא מאמינה בזה שטוענים כי יש מישהו
שיושב למעלה, נו, אתה יודע, אלוהים. אבל אולי כן יש משהו בזה
שמישהו יושב שם ומסדר לנו את החיים. חה, ''מסדר את החיים'' אני
אומרת, איזה סידור זה בדיוק? זה לא נקרא סידור. סידור זה שיהיה
לנו טוב בחיים, לא? בלי כאב, רק שמחה. אבל כנראה כאב לו מדי
שאנשים מאושרים בחיים שלהם, כואב לו לראות את זה. כן, זה מה
שהיה עד אז, עד אותו רגע - היה לי אושר גדול מאוד בחיים, החיים
היו טובים מאוד, הכי טובים בעולם, פשוט מושלמים! אבל כל זה
התפרק ברגע אחד, בלי ששמתי לב, ועד עכשיו אני שואלת - איך? מה,
לא אהבנו מספיק? לא סמכנו אחד על השני? לא נועדנו? הגורל מועיד
לנו אנשים אחרים? התשובות לשאלות האלו לא ידועות לי... אבל אני
כן יודעת שאהבנו מספיק ואפילו מעבר... לא נועדנו? או שהגורל
מועיד אותנו לאנשים אחרים? יכול להיות... אבל אני לא רוצה
אנשים אחרים... אני רוצה אותך... ואני יודעת שכן אפשר להתנגד
לגורל... עובדה! אתה, למרות כל ההבדלים בינינו, הוא זה שאני
רוצה.
הכול התחיל לפני המון שנים... ליתר דיוק, ארבע שנים... זה נראה
כל כך רחוק אך בו בזמן נראה כל כך קרוב. כאילו אנחנו מכירים כל
החיים שלנו... כאילו אנחנו מכירים רק עשר דקות.
בפעם הראשונה שהתחלנו לדבר מיד היה מעין קליק כזה... בהתחלה
לקחתי את העניין ממש בצחוק, לא הייתי רצינית... כי בכל זאת לא
האמנתי שדבר כזה יכול לקרות לי... חשבתי שגם אתה... שאלת אותי
באחת השיחות "רוצה להיות אישתי?" ואני עניתי בצחוק שכן. חשבתי
שאתה צוחק איתי... וזה באמת היה מעין צחוק כזה, אבל בו בזמן גם
רציני. עבר זמן וככל שהוא עבר הגישה שלי השתנתה. כל פעם קצת.
עדיין הייתי צוחקת איתך.
ככל שעבר הזמן, הרגשות שלי נהיו יותר אמיתיים... יותר מוחשיים.
משהו חזק יותר ממה שאי-פעם הרגשתי התפתח לי בצד שמאל של
הגוף... משהו התפתח לי בלב - משהו שאף פעם לא הרגשתי, מין רגש
כזה נעים בלב. ברגע שהוא הגיע ידעתי שאני רוצה שהוא לא יעזוב
אף פעם, רציתי שהוא יישאר שם לעולמים כי הוא הכניס לי לחיים
משהו שלא היה עד אז. הייתי מאושרת בחיים שלי, החיים שלי היו
טובים מאוד... היו לי הרבה חברות, ידידים שאהבו אותי... משפחה
מאוד אוהבת ותומכת... אך ברגע שאתה הגעת, ואיתך הרגש שהבאת,
האושר שלי גדל למימדים עצומים... פתאום הלב שלי התרחב... רציתי
רק לתת אהבה... כמה שיותר... לחלוק עם אנשים אחרים את האושר
והאהבה שאני מקבלת. הזמן עבר כל כך מהר... אתה יודע מה אומרים:
כשנהנים ומאושרים הזמן טס. ככה בדיוק הרגשתי. נהנתי, אהבתי
לדבר איתך... איך היית אומר: ''היי, מה המצב, אישתי?''. אתה
זוכר שככה היית קורא לי? ''אישתי''? ''חברה יפה שלי''...
עברנו הרבה בזמן שאנחנו מכירים, אה? הרבה מאוד אפילו. אהבנו,
צחקנו, רבנו, שמחנו, בכינו - בעיקר אני. אני זוכרת שפעם, אחרי
ריב ממש גדול שהיה לנו, נתת לי שיר כדי שאני אשמע. ואוו, מה
השיר הזה עשה לי... כל נהרות הבכי זרמו לי באותה הזדמנות...
אני זוכרת כאילו זה היה אתמול... קראתי את המילים... וכשהזמר
הגיע לפזמון... הלב שלי נצבט... הבנתי... אתה באמת באמת אוהב
אותי...
"תוהה אם גם את אוהבת אותי..." רציתי לענות לך על השאלה הזאת,
רציתי להגיד לך שאתה כבר לא צריך לתהות אם... שאתה לא צריך
לחפש... כי הוא כבר שלך... רציתי לצעוק את התשובה בקול רם,
שתדע ותפנים: כן, אני אוהבת אותך! אוהבת אותך בכל לבי. רציתי
לצעוק את זה כדי שתפנים... שתדע שלא משנה מה יקרה...
והשיר שלנו... מלאך... איזה שיר... בכל פעם שאני שומעת אותו
אני מרגישה דגדוג נעים כזה בגוף. כל פעם שאני שומעת את השיר
אני נזכרת בך, אני נזכרת באהבה שלי אליך. אני פשוט נזכרת...
המלאך שלי...
אני גם זוכרת את הריבים המסוימים האלה, שבהם שאלת אותי אם אני
רוצה להיות חברה שלך... ואני מרחתי אותך וגררתי אותך ובסוף
אמרתי לך לא... וואי, כמה התעצבנת עליי על זה... נפגעת, לא
רצית לדבר איתי... ואני הבנתי אותך כי פגעתי בך. אבל אתה, אתה
לא הבנת אותי. אתה רק רצית לפגוע בי כמו שאני פגעתי בך... וכמה
שקשה להאמין, אני מבינה למה עשית את זה... ואולי עכשיו הגיע
הזמן להגיד לך את הסיבות האמיתיות לסירוב שלי, של אז. אני
אמרתי לך לא בגלל שפחדתי. פחדתי להיפגע ממך. בשלב הזה עדיין
פחדתי לאהוב. אני יודעת, אולי הסיבה הזאת לא נראית לך עכשיו
טובה ומספקת ואולי אפילו טיפשית... אבל אז היא לא הייתה
טיפשית. לא דיברנו אחרי זה כמה זמן... ואתה מצאת חברה... אני
זוכרת שסיפרת לי עליה... אתה לא מדמיין איזו קנאה הרגשתי... כל
הלב שלי התכווץ בגלל זה... ואז זה הכה בי... ידעתי את זה הרבה
זמן, אבל אז הכול התבהר ושום דבר כבר לא היה חשוב חוץ מזה: אני
אהבתי אותך. אני באמת באמת אהבתי אותך, בכל לבי. כבר לא פחדתי
להרגיש, לחשוב או להגיד את זה. כל שניה שדיברנו אמרתי לך את
זה... ואני אומרת לך את זה אפילו עכשיו, במכתב הזה, שאני לא
יודעת אם אי-פעם תקרא אותו. אני א-ו-ה-ב-ת אותך בכל לבי!!!
אחרי מעט זמן אמרת לי שאתה לא באמת אוהב אותה... שאתה אוהב
אותי... אבל בעצם, אם אהבת אותי - אז למה היית איתה? וכן, אני
יודעת, גם לי היה... אבל זה נגמר עוד כשזה התחיל, נדמה לי...
כי לא יכולתי לשכוח אותך... אתה כל הזמן היית בראש שלי... כל
הזמן השוותי אותו אליך.
שתדע שאני לא מכעיסה אותך בכוונה... אני לא אוהבת שאתה כועס
עליי... קשה לי עם זה שאתה כועס עליי. לידך אני מרגישה שאני
יכולה להתמודד עם כל העולם ועם כל הבעיות בעולם. כי ידעתי שאתה
אוהב אותי ושתמיד תהיה לידי, לא משנה מה... אבל כנראה שקצת
טעיתי בהרגשה הזאת. אתה כבר לא לידי עכשיו. אמנם המצב הזה יכול
להיות זמני, אבל כל דקה ושנייה בלעדיך נראות לי כמו נצח. אני
רוצה לשתף אותך בדברים משמחים ועצובים שקרו לי... אבל אתה לא
שם... אין למי לפנות.
אני רוצה אותך! אני יושבת פה ובוכה, אתה בטח יכול לשער למה אני
בוכה. אני בוכה כי אתה לא איתי, לא מדבר איתי. ואתה, אהובי,
היחיד שיכול לעזור לי איכשהו... אני יכולה ללכת לחברה שלי ומה
שהיא תעשה זה לתת לי עצות וזה לא ממש יעזור לי כי הניחומים
יעברו אחרי כמה זמן... ואילו אתה הוא זה שמצליח להצחיק אותי
ולעודד אותי כשקשה לי. אתה הוא זה שכשעצוב לי הוא מצליח להוציא
אותי מהבאסה, ולא רק לכמה שעות או לכמה דקות... אתה הוא זה
שמצליח להוציא אותי מהבאסה לכל היום ולתמיד. אתה יכול לעשות את
זה אפילו בלי להתאמץ. תבין, מספיק לי שתגיד לי ''היי'' או
שתשאל אותי מה נשמע, או שפשוט תגיד לי ''אני אוהב אותך'' - וזה
כבר משפר לי את מצב הרוח, כי אתה הוא זה שאוהב אותי, שרוצה
אותי... אתה הוא הנשמה שלי... החצי השני שלי. ומה אני אעשה
בלעדיך? כבר עברנו תקופות קשות יותר. ריבים ארוכים יותר. אבל
למה יש לי הרגשה כאילו הפעם זה שונה? כאילו פסק הזמן הזה הוא
לתמיד... אני בוכה... אני לא יכולה לעצור את הדמעות ולא משנה
מה אני עושה ומנסה כדי לעצור אותם. כבר שלושה ימים שלא דיברנו
מאז שהכרזנו על פסק זמן. ארבעה ימים מאז הריב שהתחיל מסתם.
עצוב לי... אבל אתמול היה לי יום מצוין. חשבתי: הנה אני מתחילה
להתאושש קצת מההלם - מהשוק... מההפסקה של האושר, שנפסק ככה
פתאום. אבל היום, במקרה דיברנו. אמנם לא דיברנו הרבה, דיברנו
רק כמה מילים - מה שלומך, מה שלומי. אתה אמרת שמצוין... אמנם
גם אני אמרתי שאצלי הכול מצוין, אבל זה היה רק בערך מצוין,
ותהיתי אם זה שאמרת שהכול מצוין אצלך אומר שהתגברת, שבאמת לא
איכפת לך כמו שאמרת, שלא כואב לך, שלא מזיז לך. האם אתה עדיין
אוהב אותי? אולי בעצם יש מישהי שאותה אתה אוהב יותר? הן הורגות
אותי, השאלות האלה... כי אני יודעת שאני לא יכולה לקבל את
התשובות שאני רוצה, כי אין לי למי לפנות, את מי לשאול. אולי
מצאת מישהי שתאהב אותך יותר? לא נראה לי שזה יכול להיות שמצאת
מישהי שאוהבת אותך יותר ממני... כי אני אומרת לך שאני אוהבת
אותך המון המון המון המון המון המון המון המון המון ועוד הרבה
המונים... ממש כמו בשיר - "מי אוהב אותך יותר ממני?".
עכשיו נשאר רק הרגש הריק הזה בלב... הגעגוע. כמעט שאי-אפשר
איתו... זה מין רגש שאוכל אותך מבפנים... כאלו עושה לך חור
בלב... אתה מבין למה אני מתכוונת?
זהו... ישבתי פה וכתבתי כל מה שאני חושבת... פה במכתב אני הכי
אמיתית שאפשר להיות... הלב שלי גלוי לך, בלי פחד... לא שמתי לב
בכלל לשעה מרוב שכתבתי... אני בטוחה ששכחתי לכתוב על הרבה
מקרים שייזכרו לעד... בין אם הם ריבים או דברים משמחים... אבל
אני יודעת שבלב ובראש אותך אני תמיד אזכור. אני אומרת את זה
כאילו זה הסוף... אני כל כך מקווה שאני טועה במחשבה הזאת.
מה שנשאר להגיד זה רק שאני אוהבת אותך. אני מאוהבת בך כבר
ממזמן, והנה, ראית: אני כבר לא מפחדת ולא חוששת מזה. אני יכולה
להגיד לך את זה כל כך הרבה פעמים וזה עדיין לא יספיק לי. אני
אוהבת אותך. אני אוהבת אותך. אני אוהבת אותך. כמו שאומרים: מי
שנכנס ללב - אף פעם לא יצא ממנו... ואתה נכנסת לי חזק וישירות
לאמצע הלב ובגלל זה אתה אף פעם לא תצא ממנו, מהלב שלי!