שמו הוא ריק. ככה קוראים לו כאן כולם. בארץ קראו לו אריה, על
שם סבו שנישרף באושוויץ, רק שבפועל כולם תמיד קראו לו אריק,
וככה גם נרשם בביטוח הלאומי האמריקאי. את השם אריה מחק, מחה.
נותר רק אריק שכאן מבטאים בסגול תחת האלף - אריק. עם הזמן
התקצר גם זה ונהיה לריק, מן שם חיבה. באנגלית אין לו שום
משמעות, אבל הוא, שחושב עדין בעיקר בעברית, שומע אותו כפשוטו -
שמו הוא ריק, והשם הזה, לדעתו, מתאים לו ככפפה ליד.
ג'ניפר, אשתו, אומרת עליו שאולי עזב את ישראל, אבל ישראל אף
פעם לא עזבה אותו. "אתה אזרח אמריקאי, ריק" היא אומרת בנחרצות
הג'אפית שלה "תשכח כבר את הקובוץ הארור ההוא!" היא אומרת
קובוץ, קובוץ ארור, והוא כבר לא מנסה לתקן. העברית שלה כל כך
גרועה בין כה וכה. בגלל זה העדיף לדבר אתה תמיד באנגלית, גם עם
הילדים, רק אנגלית. עברית הוא עוד מדבר לפעמים עם החבר'ה
במסעדה המזרחית שבליטל-יזראל, וקורה שגם הוא כבר טועה ואומר
"קובוץ" במקום "קיבוץ", אבל מה זה כבר משנה?        

יש לו חיים נוחים באמריקה, המעבר לכאן עשה לו רק טוב. שנתיים
אחרי שהגיע לכאן כבר נישא ליהודיה בת טובים מניו ג'רסי, שנה
אחר כך נולדו התאומים, ושנתיים אחר כך נולדה הקטנה, זו שבעוד
שבועיים מתוכננת  להחגג מסיבת בת המצווה שלה ברוב עם ופאר. גם
מבחינה כלכלית האירה לו אמריקה פנים: כמנכ"ל בחברת ההשקעות של
חמו הוא מרוויח ארבע מאות חמישים אלף בשנה אחרי מס, ומחזיק
באופציות בלמעלה משני מיליון דולר. כשהגיע לכאן היו לו בכיס
פחות מאלפיים דולר והדבר היחיד שידע לעשות היה להטיס מסוק
תקיפה מדגם אפאצ'י משופר. מיומנות שאין לה ביקוש כלל בניו
יורק.

חודש לפני כן עזב את חיל האוויר, אחרי עשר שנים של שירות קבע.
אמרו עליו שנטש את חבריו באמצע מלחמה, שערק, אבל הוא לא יכול
היה לשאת יותר את הטירוף שהתחולל שם. כולם דיברו על
ה"ההינתקות" כאילו זה מה שיפתור את כל הבעיות, אבל הוא כבר ידע
שחבל על הזמן, וששום דבר טוב לא יצמח מההנתקות הזו. רק עוד דם,
ועוד קורבנות אינסופים. הוא ויתר על הפיצויים, על המענקים, על
קופות הגמל, אפילו על הדרגות היה מוכן לוותר, אבל אותן דווקא
השאירו לו, כמו עול על הכתפים, כמו פצצת זמן מתקתקת. לפעמים
נדמה היה לו שכל חייו כאן, העבודה, המשפחה, החברים, הם רק פסק
זמן שקיבל מרס"נ אריה חן לפני שיאלץ לשוב אל החיים שהותיר
מאחור מדממים. התראפסטית שלו אומרת שהוא צריך להניח לעבר לנוח
בשלום על משכבו, והיא צודקת, כן, וצודקת גם אשתו שאוהבת אותו
באמת ובתמים, אבל רס"ן אריה חן לא מת, ורק המתין לרגע שלו
שיגיע.

והרגע הגיע. בשעת בין ערביים שגרתית ובטוחה, מעט אחרי שעזב את
המשרד בכיוון ביתו. שעת העומס עוד לא ממש התחילה, אך למרות זאת
התנועה בכיוון הגשר לניו ג'רסי הייתה כבר כבדה למדי והנסיעה
התנהלה בעצלתיים. ריק כבר החל לחשוש ששוב יאחר לאימון הבייסבול
של התאומים. כשעצר ליד עמדת התשלום לגשר הצטלצל פתאום הטלפון
במכונית. זו הייתה אווה, מנהלת המשרד שלו.
"מר צ'אן?" (ככה מבטאים כאן את השם "חן")
"כן אווה"
"אני יודעת שאתה כבר בדרך הביתה, אבל מישהו מתעקש לדבר אתך"
לבו החסיר פעימה. אווה לא הייתה מניחה לסתם שיחה להסתנן דרכה.
"מי זה?"
"מישהו בשם הארודי? או שארודי?"
היא הגתה את השם בחשש, יודעת שאינה מדייקת, אבל לו זה הספיק:
ניר חרודי היה מעבר לקו, ולמרות שכל חושיו זעקו לו שלא לקבל את
השיחה, הרים את השפופרת באחת.
"חרודי זה אתה?" באופן אוטומטי עבר לעברית
"חן יא מאניוק, כמה מזכירות צריך לעבור בשביל לדבר אתך?"
"יא אללה בנאדם, שנים לא שמעתי ממך"
ניר חרודי היה המפקד שלו בלהק. מספר אחד. ריק היה מספר שתיים
שלו, מאחוריו, "בתחת שלי" כפי שנהג חרודי לסנוט בו. הוא היה בן
קיבוצו, והעובדה שאביו של ריק נהרג במלחמת סיני, ואביו של ניר
במלחמת ההתשה קירבה בינהם, שני יתומי מלחמה. הם היו הילדים
היחידים שקיבלו מתנות מהצבא בימי ההולדת שלהם, ובחופשות יצאו
ביחד לקייטנות של הצבא. חרודי היה הגדול, וריק העריץ את האדמה
שדרך עליה. בלעדיו, ספק אם היה ניגש בכלל למבדקי הטייס. כשנאלץ
ריק לנטוש את מסוקו באחת מגיחות התקיפה בעומק לבנון, ומצא את
עצמו על גבעה צחיחה, טרף ללוחמי חיזבאללה שסגרו עליו, היה זה
ניר חרודי שייצב את האפאצ'י שלו עשרה מטר מעליו, וריסס עם מקלע
המיניגן כל מי שרק ניסה להתקרב עד שהגיעו החברה  מ- 669. כשעזב
ריק את החייל כינה אותו חרודי בכעס "בוגד" ומאז לא דיברו. ריק
כבר התרגל לחשוב עליו כמו שחושבים על מישהו שמת.
"מאיפה אתה מתקשר?" שאל. קווי טלפון, במיוחד לחו"ל היו כמעט
בלתי ניתנים להשגה במה שהייתה פעם מדינת ישראל.
"מעובדה"
"מהבסיס?"
"כן, קיבלתי אישור מיוחד, זה יהיה קצר"
"אני יכול להתקשר בחזרה"
"עזוב, אין זמן, המצב פה בטירוף"
"אני רואה בטלוויזיה, קשה להאמין"
"תשמע חן" חתך חרודי את הצ'יט צ'ט: "אני צריך אותך פה"
"איפה פה?"
"בתחת שלי, מספר שנים שלי הלך"
"אתה לא מתכוון..."
"רק לשבועיים שלושה, מארגנים לי מחליף"
"נפלת על הראש חרודי?"
"שמע, מטוס מיטען שלנו יוצא הלילה מרציף 17 סי בשדה התעופה לה
גוארדיה, השם שלך מופיע כבר ברשימת הנלווים אליו."
"איזה שם?"
"רס"נ אריה חן"
"חרודי, רס"נ אריה חן כבר לא קיים"
"אולי" אמר חרודי בקול עייף, "אבל הוא עוד חייב לי אחד,
מלבנון, זוכר?"
"חרודי! אתה מטורף!"
"אה, כן ותביא אתך כמה פאקטים של קאמל בלי פילטר"
"קאמל בלי פילטר?"
"חייב לסגור חן, מחכה לך"
ונותק.

ריק השליך את המטבע לתוך סלסלת המחסום האוטומטי וזה הורם
בפניו. המכונית נעה קדימה בכיוון הגשר. הוא ניסה לא לחשוב על
כלום. התאומים המתינו כבר חסרי מנוחה ברחבת הדשא שלפני הבית,
עמוסים בציוד ולבושים במדי קבוצת בית הספר המקומי. הוא הוריד
אותם ליד הכניסה למגרש והמשיך לרחבת החנייה הקטנה שצמודה אליו.
הוא כיוון את הרדיו לתחנה ששידרה מוזיקה שקטה, שקע לאחור
בכיסאו, וניסה להירגע מעט מהסערה שהתחוללה בו. ניר חרודי התקשר
מן המתים ודרש פירעון חוב ישן שלא נמחק ולא נסדק למרות כל
השנים שחלפו מאז. ניר חרודי הציל פעם את חייו, ואריק חן נשבע
לו אז שישיב לו כגמולו מתי שיתבקש. הנה באה הבקשה.

אך האם שבועותיו של רס"ן אריה חן תקפות בכלל לגבי ריק צ'אן?
ואם הן תקפות, האם הן חשובות יותר מהשבועות שנתן כאן ריק צ'אן?
חרודי אמר שבועיים שלושה, וכמו שמכניסים אותך, כך בטח ישנה גם
דרך להוציא אותך בחזרה, ובכל מקרה, אם העניינים ממש מסתבכים
עדיין יש לו את דרכונו האמריקאי, שטויות, שטויות, שטויות.
דרכון אמריקאי לא יעזור מול טילי סטרלה, והטיסה הזו עלולה
בהחלט להיות טיסה בכיוון אחד בלבד. התאומים סיימו את האימון
והופיעו מאחור מיוזעים וסמוקי לחיים. כשגלשו אל המושב האחורי
שאל  אחד מהם:
"אתה בסדר פא?"
"רק קצת עייף בן" ענה ריק והניע. הם ביקשו שיוריד אותם ליד
הגלידריה החדשה, ועד שהלכו ושבו עם שני גביעים של גלידה, קפץ
לרגע אל הדלי הסמוך ורכש כמה פאקטים של סיגריות מסוג קאמל בלי
פילטר.

בבית הייתה כבר קונסואלה העוזרת עסוקה בהכנת השולחן לקראת
ארוחת הערב. בתו הקטנה, כהרגלה בעת האחרונה, יצאה באיזה ענין
שנגע לחגיגת בת המצווה המתקרבת. ג'ניפר שבה מותשת מהאימון
בג'ים, ולאחר כמה דקות ביקשה את סליחתו ונעלמה בחדר השינה. חצי
שעה אחר כך התקשרה הבת מביתם של הווילסונים, וביקשה שיאסוף
אותה בסביבות חצות. לבו נצבט לשניה אך הוא לא עצר לכאוב. פתח
פחית בירה, יצא אל החצר, והתיישב על כסא נוח למרגלות ברכת
השחייה. ירח מלא השתקף במיים התכולים, וריח פריחת שיחי היסמין
בישם את האוויר. זו הייתה חלקת אלוהים הקטנה שלו, בעשר
אצבעותיו הקימה, אך כשקם מהכסא ופסע בשביל אל הבית חש כפולש
לחיים לא לו. ג'ניפר ישנה על גבה, כתמיד, ידיה פרושות לרוחב
המיטה. הוא הנמיך את עוצמת הטלוויזיה, ויצא, סוגר אחריו חרש את
הדלת.

במכונית, על הדרך המהירה בכיוון שדה התעופה, כבר נותרו כל
ההתלבטויות מאחוריו. הוא ידע בדיוק את שעליו לעשות. מן החלון
הפתוח נשבה רוח קרה וציננה מעט את פניו הלוהטים. הוא היה מתוח
אך שקט וממוקד. ברדיו דברו על הסכם חדש שמתגבש במזרח התיכון,
הוא שלח יד והעביר לתחנה ששידרה מוסיקת ג'אז שקטה. הכביש המהיר
היה כמעט ריק בשעה זו של הלילה, ותוך חצי שעה הגיע למחוז חפצו:
"שדה התעופה לה-גוארדיה". הוא פנה אל אזור מטוסי המטען של שדה
התעופה, מותיר מאחוריו את מסופי הנוסעים המוארים. השעה הייתה
כבר קרובה לחצות כשאיתר את רציף 17 סי באזור המטענים של שדה
התעופה. שומרים חמושים איישו את עמדת הביקורת. אחד מהם קרב
למכונית, מביט בו בחשדנות.
"יס?"
"אריק חן" אמר בעברית "מחכים לי"
"תמתין" אמר איש הביטחון בעברית וחיפש את שמו ברשימה שנשא
בידו. המחסום החשמלי הורם בפניו, והוא נע פנימה, בכיוון
המסלול. הוא החנה במגרש החנייה, ורגע לפני שטרק את הדלת שלף
מתחת למושבו את השקית עם הסיגריות. בחוץ דקרה הרוח את פניו
בסיכות של קור. גשם כבד עמד באוויר, והיה זה רק עניין של זמן
עד שיוטח בעוז לאדמה. מטוס הרקולס צבוע בצבעי הסוואה דהויים
ניצב בקצה המרוחק של רחבת הטעינה, למראה סמלי חיל האויר
הישראלי החסיר לבו פעימה. סביב המטוס התרוצצו צוותי ההעמסה
כדבורים עמלניות. עד שהגיע ריק אליו כבר התנפצו טיפות גשם
ראשונות על האספלט השחור. נעלי הבד הקלות שנעל נרטבו לגמרי.

מפקד הטיסה היה גבר עייף בשנות הארבעים המאוחרות. כך לפחות הוא
נראה במבט ראשון, אבל יכול להיות שהיה רק בן שלושים. ישנם
מקומות שמבגרים את האנשים מהר מאחרים, וארץ הגזירה ממנה הגיע
ואליה התכוון לשוב עוד מעט קט הייתה בהחלט מן מקום שכזה. ריק
המתין בסבלנות עד שהתפנה לרגע כדי לדבר איתו. שאון המלגזות
וצוותי ההעמסה אילץ אותם לעשות זאת בצעקות.
"אתה מבסיס עובדה?"
"מעובדה, כן"
"מכיר את את ניר חרודי?"
"ניר חרודי? מהאפאצ'ים?"
"כן, חרודי מהאפאצ'ים"
"מה איתו?"
"תעשה לי טובה ותעביר לו את זה"
"מה זה?"
"כמה פאקטים של סיגריות"
מפקד הטיסה הציץ פנימה, בחן את תכולת השקית, ולאחר שהתרצה,
הניחה ליד מזוודתו הפטיר לעברו של ריק משהו כמו "אין בעיות,
יגיע איליו" ושב לענייניו הדוחקים. הגשם הפך למבול. את הדרך
חזרה למכונית עשה ריק בריצה, אך למרות זאת נרטב עד לשד
עצמותיו. כשהביט מעבר לחלון המכונית במטוס שימריא בלעדיו,
התפשטה בו תחושת שחרור אדירה. הוא נהג את המכונית אל מחוץ
לרחבה, ותוך זמן קצר התרחק משדה התעופה. הוא התקשר אל
הווילסונים וביקש להודיע לבתו שיגיע תוך עשרים דקות. הקטנה
המתינה לו כבר מחוץ לבית ולמראיה חלף בו גל של מתיקות. הוא עצר
לידה, פתח עבורה את הדלת, ופרש זרועותיו לקראתה. היא נורתה
ביניהן מחבקת את צווארו -
"פאפי, אתה רטוב לגמרי!"
הוא אימץ אותה אל לבו, והריק שבתוכו התמלא עד כאב.