היא הלכה בשביל יפהפה, ראשה מורכן, לא מביטה בטיפות העדינות על
העלים, לא מקשיבה לשקט.
לחייה רטובות. היא תהתה אם זה מדמעות, או גשם. או גשם של
דמעות. או דמעות של גשם. הרי גם לענן יש סיבות להיות עצוב.
אולי גם הוא רב עם אמא שלו? היא לא הילדה היחידה בעולם שלגמרי
לבד.
התיישבה על ספסל עץ מתקלף, ופרקה את תרמילה. היה לה קר. היא
לבשה רק חולצה קצרה גזורה, ביום הראשון של הגשם. "יורה".
לה אף פעם לא היה את האומץ לירות. רק בריחות קטנות, לפעמים.
היא ידעה שאם לא תצליח יגייסו בשבילה צבא פסיכולוגים, והיא
שנאה זיוני שכל של פסיכולוגים. היא יודעת שהיא לא ממש שפויה,
ויש לה מספיק אנשים להאשים בזה. אז הכל בסדר.
שערה הארוך והרטוב מקפיא את כתפיה החשופות, ושיניה נוקשות.
הוא דווקא אמיץ, היורה הזה. הוא הגשם הראשון, וכבר כל כך קר.
כאילו מרוב שקר העננים בוכים, ויורים. ובסוף היא זאת שסובלת
וקופאת מקור.
אולי עוד שבוע אמא תשים לב שהיא נעלמה. כשהיא תחזור בטח יהיו
לה 3 שיחות שלא נענו, וסביר להניח שהן יהיו מהקוסמטיקאית,
מהדיאטנית, ומהמורה לגיטרה, שכמו השאר, תבקש לדחות את השיעור.
אף אחד לא ממש סבל אותה, סתם ילדונת מיותרת וחכמה מדי, מוקדם
מדי.
המחשבות נודדות בלי הרף.
היא רוקנה את התיק. היה שם ספר כסוף, ואת נלי, בובת הכבשה שלה.
כשהפכה את התיק נפלה ממנו נוצה, שהיא קיבלה ממישהי שהיא בכלל
לא הכירה, באחד מימי ההולדת היחידים שחגגו לה.
שמה את ראשה על התיק וממציאה לעננים סיפורים.
מעניין מי בוכה שם למעלה. אולי אלוהים? לא. כשאלוהים בוכה
נהרגים כמה מיליוני אנשים. תמיד זה בצורת אסון טבע שכזה. זה
הגיוני, בעצם. אם שקית מים שנופלת מקומה גבוהה מסוגלת לנפץ
שמשה, ללא ספק דמעה מהרקיע השביעי מסוגלת לנפץ חיים של מיליוני
אנשים. וגם את החיים של אלו שאותם אנשים היו חלק מהחיים שלהם.
וגם את שקי הדמעות של האנשים שצופים בהם, בלי שום יכולת
לעזור.
אלה כנראה המלאכים. אותם אלה, שכשאלוהים בכה, הגיעו למעלה.
בעצם, חלקם הגיעו לשם כי הם רצו. כי הם היו אמיצים כמו היורה.
אומץ זה... זה דבר רע.
המלאכים לא יפגעו באף אחד לעולם. הגשם משמח לבבות של אנשים. כי
רק כשהוא נעלם אפשר להעריך את השמש, והשמש מכניסה את האור
לחיים שלנו. יש אור בחיים של... רובנו. כן. בעיקר של אלה שלא
יהיו מלאכים 80 שנה מוקדם מדי.
לחייה שוב נרטבו, והיא הביטה לחיוכי העננים.
כולם נראו כאילו הם בתוך רכבת. רכבת עננים. היו שם נוצה,
וכבשה, וסתם גוש אפור שכזה.
הם מחייכים. הם יודעים שעוד מעט השמש תעלה.
אולי זה סימן לחזור הביתה?
לא. אין טעם. הספסל הזה כל כך נהדר. הרבה יותר מהחיים שלה.
היא אהבה לדבר עם עננים. הם לא מתלוננים שהיא לא ברורה,
ומוזרה, ולא אכפת להם מאיך שהיא נראית.
למרות הקור, העייפות הכריעה אותה, והיא עצמה את עיניה. הרבה
יותר שלווה מקודם.
כשהיא קמה כבר היה הרבה יותר נעים. העננים נעלמו, והמלאכים
ריחפו להם בשמיים. מאושרים מאור השמש. הקרניים חיממו את גופה
הקפוא, וחיברו את ליבה השבור. היא הסתכלה מעלה וראתה מלאך חג
מעליה. כנראה שאנחנו חולקים את אותה הנפש, כי מכל המלאכים רק
מעליו היה ענן גשם קטן. ועץ דובדבנים. המלאך שלה.