"אולי, בעצם, הוא לא כזה מושלם," דנה הניחה את התיק שלה לצד
הנדנדה.
"העובדה שהוא מושלם זה הדבר היחיד שרע בו." חייכתי, והתיישבתי.
הנדנדה השמיעה חריקה קלה.
דנה חשבה לרגע "כן. בדיוק."
שתינו ישבנו ככה, שותקות, כמה דקות. חושבות על היום הזה. ואני,
שונאת-שתיקות כרונית, הרגשתי לא בנוח, קצת.
"לשבת ולשתוק יכולנו גם בשיעור מתמטיקה."
"לא. פולינומים מפריעים לי לחשוב."
"על מה את חושבת?"
"על מה שאת."
...
"את יודעת," היא אמרה, מחפשת נקודה לא ברורה בקרקע, "לפעמים
נדמה לי שהוא מתוכנת."
הרמתי את ראשי בשאלה.
"הוא... הוא כמו רובוט. כל כך יפה, כל כך חכם, כל כך טוב לנו
ביחד, כל כך מדהים לי, כל רגע איתו. אף פעם הוא לא פגע בי. זה
נראה לך נורמלי?"
"את באה בטענות שטוב לך? תראי, זה שבבצפר הזה הנורמה זה לאכול
פנים של בנות כשיש לך חברה, זה לא אומר שגם הוא-"
"לא."
"אז מה הבעיה כאן?"
"שהוא לא אוהב אותי."
"הוא אמור?"
"הוא אמור להיות מושלם, וכאן נגמר תפקידו בעולם."
"מאיפה הוצאת את זה?"
"יש לי אינטואיציות טובות."
קברתי את ראשי בין ידיי.
"לאן נעלמה הפסיכולוגית שלי, שלכל דבר מוצאת איזו פוביה
כתירוץ?"
"הפסיכולוגית שלך מעולם לא נאלצה להסביר לחברות שלה שהעובדה
שהחבר שלהן מושלם לא אומרת שהוא שוגר מחללית כניסוי בכדור
הארץ!"
היא לקחה את התיק, מלמלה משהו על חוות הסוסים והלכה.
והותירה אותי לחשוב אם אני בטוחה שאני שפויה.
-

בוקר. אני מוציא את הסוללות הטעונות, ושם אותם במרכז בית החזה,
במקום הזה שלאנשים יש לב.
אנשים הם עם מוזר.
הם חושבים שלכתוב שירים ולקטוף פרחים זה רומנטי. ויותר גרוע,
הם מתרבים בשביל הכיף בלי להתרבות.
אני תוהה אם אי פעם אבין אותם.
שימנתי קצת את הצירים. בכל זאת, היום שיעור ספורט.
שיניתי את צורתי, למה שנחשב כאן. הן כל כך מוזרות, הנקבות-אנוש
האלה. שרירים, עיניים כחולות ושיער בלונדיני עושים להן את זה
בטירוף.
הילדונת שיוצאת איתי עכשיו לא חושדת בכלום. היא די מיוחדת,
למען האמת. נדמה לי שאני יוצא איתה רק בשביל האתגר 'לא
להיתפס'.
גם גיטריסטים נחשבים מאוד סקסיים בעיני נקבות האנוש האלו. אני
אוהב לנגן בגיטרה. הפריטה צריכה להיות מדוייקת, ובד"כ המין
הנכחד הזה לא מת על דיוק.
בגלקסיה שלנו כבר שנים שאין אנשים עם עיניים כחולות. הם נכחדו
כי הנקבות לא רצו להתרבות איתם. האחרון מת לפני כמה מיליוני
שנים, כשהגלקסיה הייתה בת פחות ממיליארד. הא, אני לא מאמין
שפספסתי את חגיגות המיליארד.
אני כבר כאן די הרבה זמן. איבדתי את תחושת הזמן. בעצם, אולי
אני לא מודה בזה, אבל גם אחרי שאני אקבל את תואר
האנתרופולוג-בין-גלקטי-מתקדם אני לא ארצה לעזוב. אולי בגלל זה
אני גם בקושי ממשיך בעבודה שלי. זה לא שאני לא מתגעגע לילדים
שלי, שבטח כבר הפכו למחשבים מתקדמים במיוחד, ולאשתי, מכונת
הקפה הכי מקסימה בעולם. אני פשוט... לא יודע.
-----------------------------------------------------------------------------------------------

"מה?!"
דנה השפילה את מבטה.
"אבל...ל מה?"
"כובע."
"שמעי, היום היא עושה הכנה למבחן. כדאי שתצדיקי את זה שאני
אקבל 50 באזרחות בשליש הזה."
"את לא תקבלי 50 באזרחות, את את."
"נו!"
היא זרקה את התיק שלה ליד הנדנדה והתיישבה.
"שמת לב שהשיחות שלנו עליו הן תמיד בנדנדה הזו?"
"זה נראה לך כמו שיחה?"
"לא יודעת, אבל כנראה שזו תהיה האחרונה."
"את פשוט מטומטמת."
"את לא מכירה אותו כמוני."
"גם את לא מכירה אותו מספיק כנראה. את הולכת להיפרד מהדבר הכי
מושלם בעולם כי הוא לא לוחץ עלייך לשכב איתו?"
"אל תנסחי את זה ככה, אני נפרדת ממנו כי יש לי הרגשה שהוא
מסתיר משהו. משהו גדול."
"אז?"
"לא יודעת, אני אוהבת אותו כל כך. אני לא רוצה להיפגע."
"ונראה לך שאת לא פוגעת בעצמך?"
"שבי. שקט כאן מדי."
גלגלתי עיניים, וזרקתי את התיק ליד הנדנדה.
התנדנדנו כמה דקות. הייתה שתיקה מעיקה כזו. אני שונאת שתיקות.
"הוא אפילו לא בכה." היא אמרה בשקט.
"מה בדיוק רצית? שהוא יוציא את הכבד שלו עם מספריים?"
"את לא מבינה. הוא נראה מהורהר, ואז הוא פשוט הלך. בלי נשיקת
פרידה, חיבוק, מילה, משהו."
"אני לא יודעת מה להגיד לך. מצאת בנאדם כל כך מושלם, למה לא
לשמור על זה?"
"אני יודעת שאת נפגעת המון. זו הפעם הראשונה שאני מרגישה משהו
כזה, ו... זה גדול מדי."
"בואי נהיה לסביות?"
"אכפת לך להיות רצינית רגע?"
"תקשיבי,"
...
"בנים, כלומר, רובם, הדבר היחיד שמעניין אותם זה לעשות אותך.
ידידים, חברים, מורים, הורים, חניכים, מדריכים,"
"הבנתי את הקונספט."
"טוב, לא כולם. אבל חברים כן. יש להם הורמונים, הם צריכים
לזיין. הסוף. את מצאת מישהו שלא כזה-"
"בדיוק."
"נשבעת לך שאני בחיים לא אבין אותך."
"הוא לא בן."
"אז מה הוא? כלב שעבר שינוי צורה?"
"רובוט."
הבטתי בה לרגע.
"את מטורפת."
"גם את."
צלצול.
"אני הולכת לבקש מענבל לצלם את המחברת"
הנדנדה צנחה לכיוון שלי.
"אבל..."
"כובע."