בדרך חזרה מהטיול השנתי לאילת שנה שעברה, נגמרו לי הסוללות
בדיסקמן.
ניסיתי לישון, אבל מישהו ניגן מאחוריי בגיטרה, ולידי שתי פקצות
שאני אפילו לא יודעת את השמות שלהן ניהלו שיחה על תיכוניסט
אחד.
השמש סינוורה אותי, סגרתי את הווילון, והערס שישב לפניי אמר
"בוא'נה, למה מי את חושבת שאת?" והרים אותו.
לא היה לי כוח לפתוח ויכוח עם איש שמעולם לא דיבר איתי, אז
הרמתי את התיק, להוציא ממנו את משקפי השמש, וכל הדיסקים שלי
התפזרו על הרצפה.
מישהי הציעה לעזור לי, רטנתי, אבל היא לא הלכה. אחר כך היא גם
התיישבה לידי, ולמרות שהייתי מאוד לא נחמדה אליה, היא לא רצתה
ללכת.
"בחיים לא יצא לי לראות אותך בלי דיסקמן, את יודעת?"
הו, נהדר, בטח עכשיו היא תתחיל להציק לי ולשאול למה אני רוצחת
חתולים בלילות.
"הא, נחמד לדעת שיש פה עוד אנשים ששומעים מוניקה סקס", היא
הרימה את ראשה אליי.
"מוניקה סקס זה חרא, תשמעי קריידל."
זה בטח יבריח אותה.
"אם היית באמת חושבת ככה, לא היה לך דיסק שלהם", היא חייכה.
"שמעי, אין לי כוח, אני עייפה, הוורודות מקדימה מספיק זיינו לי
ת'שכל."
"ורודות? זה שהן לא הולכות רק עם חולצות של להקות, לא הופך
אותן ל-"
"רדי ממני."
"אבל למה? את נראית לי אחלה. את שומעת אחלה מוזיקה. את -"
"את בסך הכול רוצה שאני אסביר לך איך שוחטים חתול? אז די, אני
לא שוחטת חתולים, אני לא מקריבה אותם לשטן, אני שונאת את
הסטריאוטיפים המפגרים שלכם."
"שלנו? את כרגע כינית שתי ילדות שאת אפילו לא מכירה 'ורודות',
רק כי הן מדברות על בן שהוא לא חבר בלהקה."
"הממם."
"ובכל זאת, את איכשהו עונה על הסטריאוטיפ של 'פריקית', לא?
אחרת, למה את לובשת רק שחור, לא מדברת, שומעת מטאל, וצובעת את
השיער בכחול?"
"כי אני אוהבת את זה. ולא שחטתי אף חתול, תאמיני או לא."
"וגם הן אוהבות את זה. הן אוהבות בנים, הן לובשות ורוד, הן
צובעות את השיער לבלונד, הן שומעות בריטני ספירס, כי זה מה שהן
אוהבות. והן גם לא שחטו אף חתול."
"הן הולכות למפגשי מעריצים של רוני סופרפארם, היא אפילו לא
כותבת את השירים שלה בעצמה."
"ואפרת גוש, כותבת את השירים שלה בעצמה?"
"את מכירה את אפרת גוש?"
"היא נהדרת, לא?"
היא... כן. היא לא רעה בכלל."
הילדה שלידי חייכה. "אני בר", היא אמרה, "אני מניחה שלא ידעת
את זה קודם."
"הא, אני -"
"אני יודעת מי את", היא שוב חייכה.
"הו, אז, אמם, למה את מדברת איתי?"
היא הביטה בי לרגע ושתקה. הרגשתי מבולבלת.
"אוח, לא הייתי צריכה להגיד לך את זה, לא הייתי צריכה לדבר אתך
בכלל, מה את באה לפה? את אמורה לשנוא אותי, את -"
"עכשיו את באמת עונה על הסטריאוטיפ של הפריקית. בעצם, את
יודעת, אין בזה שום דבר רע. עכשיו, בואי נכיר לך פקצות וערסים
לרוב. לא כולם כאלה מטומטמים כמו שנדמה לך."
היא גררה אותי לשבת ליד ההוא עם הגיטרה.
"איתו יהיה לך הרבה מה לדבר", היא חייכה.
הוא הסתכל עליי מבועת, ואמר "את... אמ... תגידי... זה... זה...
יש... אמ... את לא... לא בכת השטן... נכון? כי... אני... אני
אוהב גיטרות... אבל..."
"אני צמחונית."
הוא נדהם.
"אז, אז זה לא נכון שאת שותה דם של חתולים?" הוא גירד בראשו
בחוסר נוחות.
"אז, גיא, מה דעתך על לנגן לה את הארט שייפד בוקס?" בר טפחה על
כתפו קלות, התיישבה לידי, ומלמלה משהו על בנים וחוסר טאקט. כן,
צדקתי, פריקצה.
"את אוהבת נירוונה?" עיניו נדלקו.
"זה זבל", קבעתי, "יש לך סוללות?"
"אם זה זבל -" בר ניסתה שוב.
"כי אחותי אוהבת אותם. וקניתי לה את הדיסק. ו... זהו, בעצם."
"אז מה את אוהבת?"
"אתה יודע לנגן מגהדת'?"
"כן, רק כי תלמידים שלי מבקשים שירים שלהם..." הוא גירד בראשו
שוב.
"תלמידים?"
"אני מלמד על גיטרה."
"באמת? אז איך זה שבחיים לא דיברתי אתך?"
"כי... את בחיים לא מורידה את האוזניות."
אחת מהפקצות ניגשה לבר.
"מאמוש, בא לך צ'יטוס?"
גיחכתי, ואז היא שמה לב אליי.
"אהה! את בלי אוזניות!"
"זה לא אומר שאני נושכת", מלמלתי בכעס.
"היא לא בכת השטן!" גיא אמר לה.
בר שוב מלמלה משהו על חוסר טאקט.
התחלתי להרגיש קצת לא בנוח.
"אני, אמ... אני הולכת לשאול את הנהג עוד כמה זמן מגיעים."
"אין טעם. הרגע עברנו ליד יוטבתה. יש לך עוד כמה שעות לסבול
אותנו."
היה לי צפוף בין כל האנשים. קמתי.
"רוצה צ'יטוס, בובה?"
"אל תקראי לי בובה."
"אבל את בובה. באמת. יש לך את העיניים הכי יפות שראיתי."
"אני שונאת ירוק."
"אז בואי נתחלף", היא חייכה.
"אני רוצה עיניים שחורות. לא חומות."
אמרתי, והצטערתי. זה בטח יגרום לגל תגובות של 'הכול אצלך
שחור'.
"למורה להיסטוריה יש עיניים שחורות."
"באמת? בחיים לא ראיתי."
"כנראה כי לא היית באף שיעור. אבל זה סבבה, היא חרא של מורה."
הנהג עצר פתאום בחריקת בלמים, גיא שעמד לידי תפס את הכתף שלי,
ולא הרפה.
"אני... אני לא אוהבת חיבוקים."
"מה חיבוק? הבנאדם רק עזר לך לא ליפול."
גיא מלמל משהו במבוכה והתיישב.
הפקצה נשקה לבר על הלחי, ואמרה "ביי, מאמוש, אני הולכת לשבת
מקדימה."
ואז קמה בעליזות ואמרה "ביי כולם!"
הפעם לא גיחכתי, ואפילו אמרתי "ביי" חלוש.
בר חייכה במתיקות. "נכון שאנחנו לא כאלה נוראים?"
השפלתי את מבטי.
"תגידי, את גם מדברת מדי פעם?"
"אני פשוט עייפה, זה... זה שומדבר."
"הייתי מפנה לך את הספסל, אבל אין עוד מקומות", גיא שיחק במפרט
שבידו.
"אא, אתה יכול להזיז קצת את הגיטרה?"
"סבבה."
הוא העביר את הגיטרה לבר, ופינה לי מקום.
"וואו, גיא, תראה איזה שיער מדהים יש לה" היה המשפט האחרון
ששמעתי לפני שנרדמתי.
התעוררתי כשבר נענעה את הכתף שלי ואמרה שהגענו.
בר אחזה בידי, והוציאה את התיק שלי.
"את צורבת לי את אפרת גוש?" היא חייכה.
"אוקיי", חייכתי גם אני.
גיא עבר וחיבק אותה.
לרגע שכחתי את שנאת החיבוקים שלי וחיבקתי אותה גם.
"עכשיו יש לנו חופש של שלושה ימים. מחר אין בצפר, בשישישבת לא
לומדים. אני צריכה לארגן התנחלות אצלי."
"אני... אני אראה אם אני יכולה לבוא."
גיא פנה אליי.
"אמ... את יודעת שאין אוטובוסים עכשיו..."
"פאק איט."
"את גרה בשכונה שלי. בואי, אני אראה לך קיצור דרך."
בדרך התיישבנו באיזה גן שעשועים, והוא ניגן לי את הארט שייפד
בוקס.
"בעצם, נירוונה לא כל כך נוראים."
כשהגענו לבית שלי, הוא אמר "אני מצטער שהייתי קצת דביק
באוטובוס... בכל זאת, את בכלל לא מכירה אותי."
חיבקתי אותו.
"וואו, ארבע בבוקר."
"אני לא יכולה להיכנס עכשיו הביתה. אני אעיר את כולם."
"בואי נעשה טיול, ונחזור הביתה בבוקר. נגיד שאיחרנו, ועצרנו
ביוטבתה ליותר מדי זמן."
שלוש שעות טיילתי איתו, צחקנו על העננים הוורודים וניגנו
בגיטרה.
כבר עבר לי לגמרי החשק לחזור הביתה.
שבע בבוקר, הגענו לשער של הבית שלי. הוא חיבק אותי שוב ונתן לי
נשיקה על הלחי, חייכתי, והתקרבתי אליו. השפתיים נצמדות. נשיקת
בוקר שכזו.
''לעזאזל, זה קיטשי כל כך. כאילו זה איזה סיפור על סטריאוטיפים
שילדה בת 14 כתבה.''
''14 ושליש. ידעתי שאת לא עוקבת.''