אני מרגיש שיש לי כל כך הרבה לכתוב עכשיו
על זה שאני שתוי
ועל זה שאני לבד
ועל זה שאין לי ביטחון
ועל זה שאני בורח
ועל זה שאני לא מתעמק
                      ולא מעז
                        ולא מתמקד
                             ולא חושב
ועל זה שבדרך חזרה הביתה לא היה אכפת לי שהנהג התורן יסטה מעט
שמאלה מהמקובל וינעץ אותי עמוק בתוך עמוד התאורה או עמוד
החשמל.
כן, יש לי המון דברים לכתוב עכשיו על חוסר הצדק בעולם ועל חוסר
המזל ועל איך שהכול בנוי על צירופי מקרים שאיכשהו אף פעם לא
פועלים לטובתי. על הצבא ועל זה שאני לא שם ובקושי פה ולא תמיד
קיים במצב הצבירה המתאים, למה אני מתאים בעצם? ולאן? ואיפה את,
לעזאזל? בטח שלא כאן.
כמה יש לי לכתוב על הפחד שלי מכל דבר שנמצא מחוץ לחדר או מתחת
למיטה או מהצל של עצמי (או ממחויבות או ממחר). כאן גם המקום
להוסיף כמה שורות על זה שאני נמוך, נמוך מדי בשביל לדבר בגובה
העיניים עם בנות או עם אנשים מבוגרים או עם אנשים בכלל. גם
המוות מפחיד אותי אבל לא תמיד ולא בטוח ולא עכשיו.
אוי, כמה שיש לי לכתוב ואין לי שום דבר. שום דבר להגיד, שום
דבר להתחיל ממנו ושום דבר לזרוק לצד.
הנה, אוזל לי הדיו והדף נגמר ואין חדש תחת השמש
ומחר יהיה אותו דבר.