"יש כרטיס?" - שואל הכרטיסן. "הנהג לא הביא" - היא עונה.
"לא לקחת!" קובע הנהג.
אני מסתכל על הנהג והכרטיסן העצבני ולא מבין. עוצם עיניים, אבל
הרעש ממשיך. כמה כעס בעולם ועל מה, או יותר נכון בשביל מה?
"תרדי מהאוטובוס"- אומר הכרטיסן. איזו השפלה, אני חושב לעצמי.
"באמצע הדרך?" שואלת האישה, "אני אתלונן עליך!".
"אההה!!!" צעקתי ופתאום הכל השתתק.
למה אתה עצבני", מתפלאים כולם. אני עצבני? אני???
קמתי ונתתי לנהג 3.70 - "זה כל מה שיש לי" - אמרתי לו - "רק
תעזוב אותה בשקט". יותר נכון, רק שיהיה פה שקט, התכוונתי.
"תודה", אמרה האישה, "יש לי כסף, אבל זה עניין של עקרון, אתה
עוד ילד, אתה לא תבין."
שוב עקרונות, מה יש להם עם זה? זה לא עיקרון, זה טמטום.
עקרונות זה משהו שמתים וחיים בשבילו. לא! להתווכח על תשלום
באוטובוס זה לא עקרון זו ילדותיות, ואני עוד לא אבין...
חזרתי למושב שלי, הכרטיסן ירד והנהג ויתר לאישה על עוד 80 אג'
- ממש נדיב מצידו.
המשכתי בנסיעה והגעתי לתחנה שלי, נסיעה של רבע שעה, במהלך
הנסיעה הסתכלתי כהרגלי מבעד לחלון. כצפוי, היו שם הרבה אנשים
שהרוע שבהם פשוט התעקש לצאת החוצה - צפירות, צעקות, תנועות
מגונות. כשירדתי מהאוטובוס והתחלתי ללכת לכיוון החנות של
דניאל, העבודה שלי, עברתי ליד קבצן שהיה זרוק על קרטון ישן
ורטוב בפינה של הרחוב.
לא יכולתי שלא לתת לו קצת מהכסף שהיה לי, חמישה שקלים שמתי לו
על הקרטון, והמשכתי ללכת. מאיזו סיבה לא ברורה, הסתכלתי אחורה
על הקבצן וראיתי אדם כבן 29 עובר לידו ומתכופף לעבר כוס
הפלסטיק שבה הנחתי את הכסף. בהתחלה חשבתי איזה אדם נחמד שנותן
לו כסף, ואז קלטתי! הוא לקח את ה-5 שקל שלי... פעם כשעוד הייתי
בביה"ס, האמנתי בטוב לב של אנשים.
פעם מזמן, כשעוד לא נכוויתי כל כך הרבה פעמים מהטוב לב שלי.
איך אפשר להיכוות מזה אתם בטח שואלים.
לא, אין סיכוי שתשאלו את זה. כי אם אתם שואלים את זה.. לא
יכולתם לקרוא את הסיפור (הוא עוד לא תורגם לשפה אחרת),
ובישראל, אנשים טובים נכווים בטוב לב, מטוב לב אמיתי, לא כמו
של יעל בר זוהר או דודו טופז...