כתבתי שירים,
מחקתי את המספר מהנייד,
החבאתי את כל המתנות והמכתבים.
וזה לא עזר.
שפכתי ליטרים של יוד,
חבשתי באלפי תחבושות,
ביקשתי זריקות.
אבל בבית החולים אמרו שזה מקרה אבוד.
כזה שיעבור רק עם הזמן.
אני לא שותה,
לא מעשנת,
(והחרוז המבוקש- גם לא מזדיינת).
התחלתי לרוץ, למרחקים,
וסביבי השמש שוקעת ומלטפת את העננים.
אני נמצאת בתוך ציור של מגריט
וכמו עליסה, נופלת לבור ללא תחתית.
עננים בכחול-אפור ממלאים את השמיים
ואני מחפשת את החתול המחייך, שלא נותר ממנו כלום,
מלבד העיניים.
נעצרתי לרגע, הפסקת נשימה
ואתה, עומד לידי, שורך שרוך,
מחייך ומתמתח.
ואני יודעת... שגם הפעם-
יש סיכוי שתנצח.
כואב לי בכיסופים,
אני לא מצליחה להזיע אותו ממני! |