עוד ערב יום הזיכרון.
כמו כל שנה אני וציון יושבים בפתח הקיוסק וסופרים את הכסף. זה
אולי לא יפה להגיד אבל מרוויחים טוב בתקופה הזאת. הנרות נמכרים
הרבה. בכלל, שבוע כזה זה שבוע טוב. לא לכולם רחמנא, אלא לעסקים
כמו שלנו, אתם מבינים. עסק זה עסק.
ציון קורא לי מהמחסן להביא את הניירות ואני הולך, מדליק סיגריה
בדרך. אנחנו יושבים על שני ארגזים הפוכים של טמפו ומקלפים את
התמונות של יום השואה מהנרות ועל כל נר מדביקים תמונה של טנק
וחייל עצוב עם רובה. החייל מזכיר לי את הבן של השכנה ממול. אני
לא שם לב והסיגריה נופלת לי מהיד ומדליקה את אחד הנרות. אני
נושף עליו בשביל לכבות ומחזיר לקופסה. נר זה נר.
אחרי שאנחנו מסיימים עם הנרות כבר אפשר למלא בקבוק מהמים שעל
הגב שלי. אני נכנס בקושי חזרה לחנות ומתחיל לסדר את השירונים.
אני תולש את העמוד הראשון מנובמבר ומדביק כריכה חדשה עם ציור
של פרח דם המכבים ועץ גדוע. הידיים שלי מזיעות והסיגריה שוב
נופלת על אחד השירונים וחורכת את הכריכה. אני מכבה ומחזיר
לערמה. שירון זה שירון. |