רץ ממקום למקום, מגיש, מפנה, מנקה חוזר למטבח ויוצא שוב לרחבה.
ככה זה בעבודה אין זמן לכלום. רואה אותה עומדת בדוכן עם עיניים
עצובות. מסתכל עליה ומחייך, ככה כמו תמיד. היא מסתכלת חזרה ולא
מחייכת. מוזר. תמיד היא מגיבה לחיוך.
עוברת שעה וסוגרים את הדוכן. אני ממשיך לרוץ ולעבוד, "מרוויח
את לחמי". רואה אותה עומדת בצד, מרגיש שהיא לא פה, ניגש אליה
ומלטף אותה קלות בראש, מסתכל לה בעיניים היפות, שכל מה שהן
מראות זה עצב, מחייך שוב והולך.

לוקח הפסקה של חמש דקות, יושב בצד, איפה שאף אחד לא מגיע, רוצה
קצת שקט לעצמי.
היא ניגשת אלי בהליכה המיוחדת הזו שלה.
אני מרים את הראש ומסתכל עליה.
היא אומרת תודה. פשוט ככה... תודה.
המילה הזאת, המילה הקטנה הזו... זה כל מה שחסר לי בחיים.
אח"כ שואלת איך ידעתי שזה כל מה שהיא צריכה, אז אני עונה: "זה
מה שהעיניים שלך הראו לי."
ישבנו לדבר, קצת על קולנוע, קצת על מוזיקה, הרבה על החיים.
בחורה מדהימה. את זה תמיד ידעתי, ואני חושב לעצמי, מתי להכניס
את הקילר אינסטינקט שאף פעם לא היה לי. בזמן שאני חושב יותר
מדי ולא עושה, היא מספרת שהיא עוזבת את המרכז, עוברת לגור
בצפון, חמש דקות מהכנרת, בעוד שלושה שבועות בדיוק.

עוד אחת שעזבה אותי, בערך...