עברתי ליד השלט  "ביתילי" של רשת כלי הבית הידועה, מיד אחרי
שיצאנו מהקניון ונורא התחשק לי להתיישב על ה-ב' של המילה
ולצפות על העולם משם. אני לא יודעת למה, אבל היה נדמה לי שיש
משהו קוסם בישיבה על אות שמסמלת גם התחלה חדשה וגם תקווה (או
ככה לפחות הסבירה לנו בשבוע שעבר המורה שמחה כשהתחלנו ללמוד
בראשית) במיוחד מאחר והתחלות זה משהו שקצת קשה לי איתו. אני
יודעת שזו לא תכונה מיוחדת , להרבה אנשים קשה עם התחלות, אבל
לי עוד אף פעם לא הייתה התחלה טובה. אני חושבת שאם אני אתמודד
בתחרות ההתחלות הכי גרועות, סביר שאני אזכה, כי ביום הראשון של
כיתה א' החלקתי במדרגות של הכניסה לבית ספר ואיך שקמתי חירבנה
עליי יונה, אז אפשר רק לתאר כמה חברים חדשים רכשתי לי באותו
היום, או למעשה בשבוע הראשון של בית ספר. אני משתדלת להדחיק את
היום הראשון של הטיול השנתי בו החלקתי לאגם עם השפמנונים ולא
יכולתי להחליף בגדים עד הערב כי לא חזרנו לאוטובוס, ודווקא
באותו היום מיכל סיפרה לי שבועז החתיך של השכבה רצה להזמין
אותי לדיסקו שארגנו לנו בערב,  את ההמשך לא קשה לנחש...בכל
מקרה נדמה לי כי הבהרתי את הנקודה, למרות שבלי בעיה אני יכולה
להמשיך ולספר על הפעולה הראשונה שהייתי צריכה להדריך בצופים,
ואיך שדווקא באותו היום כל הבנות בקבוצה החליטו שהן צריכות
לדעת הכול על מין, עזבו את זה שהן היו בכיתה ו', ולרגע כבר
פחדתי שהן יבקשו הדגמות חיות, ובדיוק באותה שנייה שנכנעתי להן
נכנסה איזו אמא של אחת מהן ושמעה מה אני מעבירה לבת שלה
בפעולה, אני אוסיף רק שזו גם הייתה הפעולה האחרונה שלי
בתנועה...
בקיצור, היה נראה לי לא רע להתיישב שם מעל כולם ופשוט להתבונן,
ללמוד את האנשים שבאים אל הקניון, לירוק על הילדים המעצבנים
שיגידו עליי דברים רעים, לעשות פרצופים מרושעים לאמהות
צווחניות,וסתם לדבר אל ילדים קטנים מגבוה. אולי גם מהגובה הזה
אני אצליח להבין איך אנשים אחרים מתנהגים, ויהיה לי יותר קל
להתחיל כל מיני דברים. הלילה הראשון היה קשה, אין מה לעשות
מלמטה האותיות נראות זוהרות, אבל האמת היא שהן עשויות מחומר
קשה למדי, ולישון עליהן רחוק מלהיות נוח, מה גם שהשמש עושה
המון אור,וכמעט בלתי אפשרי להמשיך לישון אחרי הזריחה. התעוררתי
מוקדם חבולה, תפוסה וכאובה, וכבר הייתי מוכנה לוותר ולחזור
מובסת הביתה לאחר הרפתקאה כושלת, אבל אז כמו משום מקום, הגיע
ילד קטן וחמוד ופשוט עמד והסתכל עליי, כמעט שבע דקות שלמות.
הוא הביט נפעם ולא הוציא הגה, ואז הוא קרא לאמא שלו אחוז
התרגשות ואמר לה- "אמא, אמא תראי איזה יופי אלוהים" האמא באה
במהירות הגניבה מבטים משתאים כלפי מעלה, כמו מפחדת לעשות עניין
מלא כלום, ולאחר מספר דקות ענתה לו " אתה צודק דני'לה" צודק?!
צודק?! מה זאת אומרת צודק?! לא האמנתי למשמע אוזניי, הכול הולך
חוץ מצודק, תאמרי לו כי מישהו שאינו שפוי התיישב על האות של
רשת כלי בית ידועה, ואם את לא חושבת ש"לא שפוי" הוא מושג שילד
קטן יבין, אז אסתפק גם בסוג פרסומת חדש, ואם גם זה מסובך אז
תשקרי לו, כן, זהו אקט בלתי חינוכי בעליל, אבל להגיד לילד כי
אני אלוהים? לא יעלה על הדעת. לתמהוני הרב, האמא לא הטעתה את
בנה הפעוט ומסתבר כי היא בעצמה לא הייתה רחוקה מלהאמין בדבר.
שניות אחר כך הוציאה היא מתקה את הפלאפון החדשני שלה והופס
הרימה צלצול אל בעלה, "שמעון" היא הצהירה ללא שום היסוס "אתה
לא מאמין, אלוהים התגלה אלינו" ואז היא עוד הוסיפה "בעצם לא
בדיוק", הו, תהיתי לעצמי ההתגנבה למוחה השפיות פתע פתאום? "זו
נקבה, אלוהים התגלתה אלינו" כנראה שלא, תיקנתי לעצמי את התקווה
שיצרתי בעצמי. "בוא מהר לקניון רננים" היא הספיקה לומר לפני
שניתקה, כנראה ששמעון ההמום רצה לחזות בפלא בעצמו וטס לכאן.
הבטן התחילה לקרקר לי, ובעודי תוהה איך אשיג מזון התנהלה למטה
מיני דרמה, עשרות אנשים התאספו ,כאלה ששמעו את השיחה של האמא,
כאלה שקלטו אותי מרחוק והתעניינו לדעת מה אני בדיוק, וסתם כאלה
שמיהרו לקניון. בין התמתחות אחת לשנייה הספקתי לראות את שמעון
מגיע, מביא איתו סידור וטלית, ועוד כל מיני אנשים שהכרתי
מהשכונה, אך התקשו לזהות אותי בגלל הגובה שהפריד בינינו.
הבנתי שמשהו טוב לא הולך לצאת מהעניין הזה, ועוד נסיון להתחלה
חדשה התפקשש. הצרה היא שקשה לצאת מהסבך הזה, אני צריכה לתכנן
תוכנית, חשבתי לעצמי. למטה המצב רק הלך והחמיר, אנשים התחילו
להתארגן למניין, ואני פחדתי שתיכף יתחילו לבקש ממני שאדבר או
אגשים להם משאלות, ואני לא ממש דג זהב, אפילו לא הארי פוטר. מה
לעשות? מה לעשות? יותר מהכול רציתי כבר ללכת הבייתה, די,
מיציתי, התפקיד של להתחיל לסדר לאנשים את החיים גדול עליי ,
ואני ממש לא מעוניינת בו, וחוץ מזה יש עוד מעט סימפסונ'ס בסטאר
וורלד. תהיתי מהיכן תבוא ישועתי,לשמחתי לא עברו 4 דקות ורבע
ונפלה עליי ההארה, מה אני עושה הכי טוב? שאלתי. מפשלת! עניתי,
אם כן, גם הפעם אני אפשל. התוכנית הייתה פשוטה, חיטטתי בתיק
מצאתי את הפלאפון התקשרתי לענת ואחרי 3 צלצולים ניתקתי.  היא
בלעה את הפיתיון כמו גדולה, ועצבנית על הקמצנות שמשתמעת
מהצלצול והניתוק התקשרה אליי ענת זועמת, הפלאפון הסגיר את
האנושיות שבי, והקהל המאוכזב החל להתפזר לא לפני שהוא טורח
להראות לי עד כמה הוא מתוסכל מהמרמה, בדרך הכי טובה - זריקת
חפצים שונים ושאר ירקות. שוחחתי עם ענת והתנצלתי על התנהגותי
הבלתי חברית בעליל, ולאחר שכולם הלכו קפצתי לי למטה שמחה
ומאושרת והלכתי הביתה. כן ניסחתי לעצמי את הלקח מכל הפרשה,
אפילו אלוהים בכבודו ובעצמו לא יצליח לשנות את המזל החרא שיש
לי עם התחלות, וגם שינוי מקום לא משנה מזל....