ופתאום היה שקט. באמצע קהל רועש, ומוסיקה רועמת ומחיאות כפיים,
הייתה דממה. רציתי לשאול אותך אם גם אתה שמעת אותו, את השקט
הזה, אבל פחדתי להפר את השתיקה המושלמת. חיבקתי אותך בכל הכוח,
עם הידיים והרגליים, מרתקת אותך למקום בגופי והקשבתי לשקט.
הוא חלחל בתוכי, כמו נהר של שתיקה רועמת, סוחף בדרכו את
הבדידות, והכעס והקנאה משאיר מאחוריו רק טיפות שקט דוממות.
והנהר הזה, עולה על גדותיו הציף את העיניים שלי ונספג בחולצה
שלך. קיויתי שלא הרגשת שבכיתי, כי פחדתי שתשאל למה.  ולי אין
תשובה.
והשקט עטף אותי, מרחם עלי ומגן עלי ורעדתי באחיזתו מאושרת.
הבטת בעיני וחייכת.  רציתי למות.  נישקת אותי, ונתת לי לנשק
אותך, נתת לי לטעום את השפתיים המתוקות והרכות שלך עד ששוב
הרגשתי דמעות בעיניים.
כבר הפסקתי לשאול את עצמי למה, כבר הפסקתי לנסות להבין ופשוט
נתתי לעצמי לטבוע, להסחף בנהר הזה של השקט המדהים ההוא, שחלקנו
שנינו באותו רגע של אושר, באמצע קהל רועש, ומוסיקה ומחיאות
כפיים.
וזה כל מה שהייתי צריכה באותו הרגע.  וזה כל מה שאי-פעם
רציתי.
קצת שקט בזרועותיך.