חורף חם
ענף נשבר
אולי מחום
אולי מקור צפוף
בורידיו.

רציתי לכתוב על "אני ואתה נשנה את העולם", אבל משהו נשבר והפך
אותי לצוחקת קרה בעניין השינוי וגם בעניין אני ואתה, נשארנו רק
אני, ואתה - העולם.
יש לי צורך כזה לצעוק בקולי קולות את כל הבעיות, מה יש, שישמעו
השמיים ויזילו
דמעות.
ולכמיהה אין מקום אצלי, היא הופכת לענן גשם מלא וגדוש שנשכח,
ונשארה אותה שחקנית שתמיד, כשהייתה ילדה כבר חשבה שהיא
מזדקנת.
המחשבות זורקות אותי לעבר, שם בכוח הכבידה לרגע אני מרגישה
שייכת.
אני לא אוהבת את החדר שלי בכלל, אבל נהנית להיות בו כל הזמן.
"לא לקחת ברצינות תהומית, התהום עמוקה מדי בשביל להיות בה."
עדיף שתהיי עצובה אם את לא שמחה, הוא אמר לי, והעולם, והרבי
אמר שעדיף לחייך או לנסות להיות בשמחה בכל הכוחות האפשריים,
שמשהו מעוצמת השמחה כבר יחלחל לו אליי.
הצורך להרשים קיים, להרשים אותי או להרשים אותך, בשניהם אני
בדרך-כלל נכשלת, אחרי כמה שורות או כמה משפטים סתומים.
ואגב, אימא גם אומרת לאכול, אפילו שלא רעבים, ואני אומרת לעצמי
איזה טירוף זה שאני מפרשת את זה הרבה יותר ממה שהיא אומרת
שחלחל בקול ובמחשבה ואני מנסה להבין אם אימא שלי או רק שלי
תמצא לי בסוף חתן ותהיה סבתא בעודה בחיים לילדים שלי שיהיו
נכדים שלה שיהיה להם יותר טוב עם סבתא מאשר איתי כי אני חושבת
שהסבתא העתידית הזאת אומרת לי לאכול גם כשלא רעבים וזה מהדהד
לו כמו שיר של כאב מתסכל שבעצם אולי זה קשור לעצמות שלי ולכוח
שלי ואולי היא בכלל אמרה לי מתישהו שגם אם לא בא לי סקס אז זה
בסדר שישכנעו וידחפו ויתנו לי וזה הופך את זה לכך שאולי הבן
זוג הזה שאני, הילדה שלה, מחפשת הוא בכלל בשבילה ושידחוף לה
בכוח ושהיא תאשים אותו שהוא אונס אותה ושהוא מנסה להיטיב איתה
בכוח בשבילה.

להרשיע אתכם או להרשים אתכם.
התלבטות בין קול לתנועה, אותנטיות, סרגלי מכשולים ואמרה כבר
הדס שאולי אני באמת יכולה לחשוב שאני אני אני נורא אכזרית
לעצמי כי אני אולי בכלל ילדת הסרגלים שמודדת ומודדת ואף פעם לא
מרוצה.
תשבצים לא פתורים על ידי אחרים אך מסורפדים כבר על ידי סמים
קלים וקשים.
ועל זה אני יכולה להוסיף עוד הרבה נופך פילוסופי משלי אבל די
כבר קלטו שאני מטומטמת בנושא הזה.
אז אולי לא אהיה בשלנית ותהיה לי עוזרת תחת מזכטכית ואני רק
אאשים אנשים בלבי ואשלים איתם שוב בלבי.
כי הרי כל האנשים בעולם הם קודם כל ההורים שלי.
מה שהיה ננעל. "זה טוב או רע?" אני שואלת אותך, ותיכף נרתעת
שתחשוב שאני נכה, ותוך כמה שעות תגרור אותי בכיסא גלגלים לבית
חולים, ואני חוששת שנסחפתי עבורך.
נעול.
זה טוב או רע, אני שואלת אותי וגם אני לא עונה, גם או רק. יותר
מדי אופציות דמיוניות שלא מגיעות למעשה, אם מבחירה ואם שלא.
התמונה והרעיון שמאחוריה, זה מה שיציל אותי.
רק "מאיה הבוכה" נגעה ללבי.
האימאג' נבנה אט אט בסבלנות עמלים. העבר מקבל צורה אחרת,
בכוחות נסתרים, שאני מחטטת לגלותם.
כל-כך בא לי, משהו בתוכי שאין לו מקום ואין לו רשות לצאת באמת
החוצה, כי הוא נועד להיות פנימי, זה כמו שלא אלך עם הריאה על
כף היד, אלוהים במיוחד יצר את זה ככה שהאיברים האלה יהיו
פנימיים, אמנם הוא עשה פה כטצ'
זה נועד גם בשביל לייצר ילדים ולכאוב ולהבין ולספר ולדבר
ולשתוק ולנשום להיות אבלים וחכמים ורכלנים.
מתפשטת, בזה אני הכי טובה.
מאשימה בצורך לאהוב - בזוי הזה, לפשוט, להתאוורר, פעם זה היה
להתקרר, ואחר כך הפך למשהו אחר, ואני קיבלתי נכונה, למרות אותה
ילדה קיצית שהתביישה, וזרקה את זה לצחוק פרוע.
מאין יבוא עזרי? ואם אודה לו כשיבוא? איך באותה נשימה אשאל,
האם יבוא בכלל?
ומיד הצורך להצמיד לו דמות חיה. האם אני חוטאת בעיני אותה
נזירה, חוטאת לעוצמת המאמץ להתפתח ולהיות טובה?
הפסקתי להצדיק את עצמי כי גיליתי שתמיד אני טועה, אם לא מכוחה
של הטעות אז מכוחה של ההצדקה.