"אם עינך טובה כל גופך יאור. אך אם עינך רעה כל גופך יחשך.
ואם יחשך האור אשר בקרבך, מה רב החושך!" (מתי, פרק ו').
האור ממשי, הם אומרים. ישנו. והחושך איננו. חושך הוא רק העדר
אור.
טבע האור להאיר, טבע הטוב להיטיב.
וטבע החושך? לחושך אין טבע, כי הוא אינו.
גם אני, לעתים, אני אינני.
אני טבועה בחשכה, כל כולי. עיני, שרוב הזמן קולטות את קרני
האור [או גליו, הממשות המעורפלת ההיא], בזמן ההוא, עיני פולטות
מתוכן סילון של אפלה כהה, המכסה בחשיכה סמיכה כל דבר שאני
מביטה בו.
ובזמן הזה, שבו אני אינני, טבע החושך הינו להחשיך. ואני הופכת
לאפלה. ותך תוכי הופך לאפלה. הו, כמה חשוכה היא האפלה.
לאחר נצח, [ונצח הוא, שכן כאשר אני אינני, אף הזמן חדל מלכת],
האפלה דועכת. אין אור עדיין, אבל האפלה מתרככת, הופכת
לנוזלית.
אפלולית.
ושם, מכוסה בבוץ שחור, אני שוכבת ערומה, נולדת מחדש אל תוך
ה-יש.
ואני ישני, וקיימת, וקיים גם האור. |