מדי כמה לילות, כשאני חוזרת ממש מאוחר מהעבודה, אני רואה
אותו.
הוא נראה כמו דמות מספר ילדים. לבושו בלה ומזוהם, שערו וזקנו
צימחו פרא, לבנים משיבה. נושא אחריו עגלה רעועה, עמוסה
בשקיות,
ושקיות נוספות קשורות סביב סביב.
כך הוא עובר בין פחי האשפה בשכונות העניות, נובר ומחפש. מדי
פעם לוקח איתו דבר מה.
אני לא יודעת מה הוא מחפש, למה הוא מחליט לקחת דבר מסוים ועוזב
דבר אחר.
בפעם הראשונה שראיתי אותו, יצאתי מאיזור זנות. הלכתי מהר,
מכונסת בעצמי, משפילה עיניים שלא ליצור קשר עין עם הגברים
החולפים. הרגשתי חלשה ומבוהלת. כשיצאתי מהסימטה ההיא, נושמת
לרווחה, ראיתי אותו עומד, מחטט בפח האשפה, העגלה העמוסה נטושה
מספר מטרים הלאה. בצד השני של הכביש עמדה מסעדת פועלים זולה.
חלפתי על פניו. נדמה לי שאלמלא היה כל כך מסריח, לא הייתי
חוזרת.
הריח שלו גרם לי לתהות האם זה בן אנוש הניצב מולי. התלבטתי
לשבריר שניה, וחזרתי. הוצאתי מהארנק שטר של חמישים והושטתי
לו.
"קח", אמרתי, "לך לאכול שם, קר מדי להסתובב פה עכשיו."
הוא הביט בי. "יש אוכל" אמר, והצביע על שקית מלאה בבייגלה.
"קח, בבקשה", התעקשתי. הוא לקח. כשהתרחקתי משם, ראיתי אותו
חוצה לאט את הרחוב, לעבר המסעדה, כשהעגלה נשארת לה בצד השני של
הכביש, ליד הפח.
אחר כל התחרטתי. חשבתי שהייתי צריכה לקחת אותו איתי. לרחוץ את
רגליו, לחמם לו אמבט, לגזוז את שערו וזקנו. לשוות לו צורה של
בן אנוש.
הלילה ראיתי אותו שוב. חשבתי, הרי יש כאן כל כך הרבה אנשים
טובים, יהודים רחמנים-בני-רחמנים, בוודאי כבר לקחו אותו,
האכילו ורחצו, והוא, משום מה, חזר אל הרחוב.
...ואולי במקום לקחת אותו איתי, הייתי צריכה להצטרף אליו.
יחדיו היינו סובבית ברחובות בלילה, ועד שהשמש היתה עולה כבר
הייתי יודעת מה יש לאסוף אל העגלה, ומה אפשר להשאיר בפח. |