רק המוות יפריד בינינו, כך חשבתי לפני כמעט שנתיים.
אתמול עשיתי מעשה, לא יכולתי להתאפק, אחרי שנה מאז שמסרתי אותך
ביקרתי אותך. הבאתי שמיכה נקייה, הבאתי לך עצם שאתה אוהב
והבאתי לך את עצמי. אתה עוד מעט בן חמש עשרה, לא צעיר, אתה רזה
ורועד, לא כל כך רואה ושומע אבל אתה עוד חי, נושם ואפילו צוחק.
קפצת עלי כאשר הגעתי, הכרת אותי. פעם, כאשר היינו ביחד, היית
פשוט מזנק ואני הייתי צריכה להאחז במשהו כדי לא ליפול, ואילו
עכשיו בכוחותיך הדלים הצלחת לקפוץ. התרגשתי, חפנתי את ראשך
הגדול בתוך ידי, קירבתי את פי למצחך ונישקתי אותך כמו פעם.
דמעות זלגו מעיניי. דמעות של שמחת הפגישה, דמעות של אשמה,
דמעות של צער על חיים שחולפים להם מהר כל כך.
"בית אבות לכלבים?" אנשים שואלים אותי תוך כדי הרמת גבה
בפליאה, "לא חבל על הכסף? תרדימי אותו, תקני לך משהו, תסעי
לחול". איך אסביר לאנשים שאתה כלב תאב חיים ועדיין לא הגיעה
שעתך? שאתה יצור חי, שאתה כמו בן אדם?
זאת לא הייתה החלטה קלה לתת אותך, זאת הייתה אפילו החלטה קשה,
קשה מאוד, אחרי כל כך הרבה שנים ביחד, שנים מאושרות, שנים של
צחוק, כיף וגם דמעות.
ביום שנתתי אותך הסתכלת עליי בביטחון - ידעת שזה כמו תמיד, אני
נעלמת לך לכמה ימים או שבועות וכשאני חוזרת אין מאושרים יותר
משנינו, בבית אתה עושה אמבטיה טובה וארוכה כדי שתהיה נקי וראוי
להיכנס למיטתך העגולה, אתה עולה על הכורסא האהובה עליך, מרחרח
את כל פינות הבית, מכשכש בזנבך ומאושר.
בשנים עברו קראנו למקום הזה פנסיון, באופן מפתיע היית די מרוצה
שם כל השנים, זהו פנסיון חמישה כוכבים. הרבה פנסיונים לכלבים
עברתי עד שמצאתי את המקום הזה. בחנתי כל פרט עד שהחלטתי שזה
המקום הראוי לך, ידעתי שאני רוצה את הטוב ביותר בשבילך וכמו
שדאגתי לילדיי האחרים גם אותך לא אקפח. ידעתי שבפנסיון הזה
תרגיש טוב.
את יום הפרידה ממך, מקס, אני נושאת בלבי כחוויה קשה. משה, בעל
הפנסיון, קיבל אותך. ביקשתי ממנו שימצא לך חצר יפה, הבאתי איתי
שמיכה חדשה כדי לרפד בה את מיטתך העגולה החדשה, קניתי לך גם
עצם בפעם האחרונה, שיהיה לך צעצוע שאהבת. משה אמר שכדאי שאני
אפרד ממך פה במשרד, שלא יהיה קשה לשנינו. זה הזכיר לי את היום
הראשון בו שלחתי את ילדיי לגן כשמחשבות טורדות אותי - האם הם
יסתדרו? האם יתנהגו אליהם יפה? וחס וחלילה שלא ירביצו להם -
מחשבות של אמא, אתה יודע... משה לקח אותך ואתה סובבת את ראשך
כאילו ידעת, כאילו הבנת שאני לא אחזור יותר.
חזרתי הביתה והמבט הזה בעיניך ליווה אותי לאורך זמן, הבית היה
ריק. רגשות אשמה ליוו אותי, בגדתי בך, אתה האמנת בי ואני
בגדתי, לבי נצבט, כמה חבל שלא יכולתי להסביר לך למה נתתי אותך,
לו יכולתי לומר לך שאני מפחדת לראות אותך בסוף ימיך גוסס, מת
לנגד עיניי, מה אעשה אם זה יקרה? פחדתי, מקס. כן, פחדתי, מין
חרדה שכזו.
והנה פגשתי אותך אתמול, אחרי שנה. כולם אמרו שאתה מקסים
ומיוחד, מאוד חברותי וטוב לב, תכונות שגרמו לכל עובדי הפנסיון
לאהוב אותך. הם לא חידשו לי דבר, אני הרי מכירה את כל מעלותיך.
שמחתי בשבילך, ההחלטה הייתה נכונה, ומצד שני היה לי עצוב, בכל
זאת עוד מעט בן 15. שלום לך, כלבי היקר והטוב, אהבתי אותך
ועדיין אוהבת, להתראות בפגישתנו הבאה.