ב-10 שנים הראשונות של החיים שלי לא שמו לב, אני חושב שאמא
ואבא בעצם לא ידעו על הקיום של המחלה שבי, 10 שנים נהדרות
ובריאות היו לי. אני חושב שנדבקתי בסביבות גיל 10, אין לדעת
בדיוק כי למחלה לוקח להתפרץ בשיא הכוח, רק אחרי דגירה של שנים,
לפעמים שלוש שנים, לפעמים ארבע שנים, לפעמים עשרים שנה או
יותר.

אני זוכר את הפעם הראשונה שחוויתי את ההתפרצות האלימה של
המחלה, בערך בגיל 14. אמא שלי ואבי היו מזועזעים לחלוטין
מהתוצאות. ומייד נלקחתי לטיפול, הרופא אמר שאני בסדר, והוא לא
רואה סיבה לדאגה. אבל אני לא מאמין למבוגרים, אני חשתי ששום
דבר לא בסדר. אני חשתי את הציחקוק הזה של הדיסרופוביה שלי. ככה
היא נקראת היום, למרות שבגיל כה צעיר אף אחד לא ידע עליה, היו
הרבה מקרים למחלה הזו, למעשה יש כיום ארבעה מיליארד הלוקים
בה.

ארבעה מיליארד חולים, המחלה מעוורת אותך, עושה אותך חירש, אבל
מטמיעה בך יכולות אינטלקטואליות בעיקר לצורכי דיבור, ושיכנוע
עצמי.
היום אני נלחם במחלה הזו, בדיסרופוביה שלי, אבל אל תטעו לחשוב,
שזו מחלת נפש, זו לא. היא ממשית ואני חי אותה מאז גיל קטן, מאז
שהייתי מודע למחלה שלי. היום בגיל 21, אחרי שנים שקטות, למעשה
ארבע שנים שקטות. לפני ארבע שנים עברתי טיפול של חודשיים שהקל
את התסמינים של הדיסרופוביה, לפני חודשיים חודש הטיפול לעוד
יומיים לראות מה קורה, ונראה שמחלה נסוגה לחלוטין, כאילו קרה
נס. היום בצהריים, המחלה התפרצה במלוא השיא שלה. במלוא העוצמה,
ריקנות ממלאת את כל החורים שנעשו בעקבות הדיסרופוביה שלי.
היתרון שלמחלה יש על האדם, היא שהאדם אינו מודע לכך שהוא חולה
כלל, הוא חושב שכך אמורים להתנהל החיים. המחלה משעבדת, משעבדת
לרעיונות כוזבים, ולדרך חשיבה קלוקלת.

המחלה מתחזקת ככל שעוברים השנים, גילו שהגיל המתאים למניעת
המחלה הוא בין גיל שנתיים לגיל ארבע, כאשר המוח מפתח את
האישיות שלנו, האופי, הדברים שישארו בנו עד ליומנו האחרון.
ניתן לטפל במחלה אם לא נעשה צעד מונע, רק בגיל 18.
הטיפול אורך חמישה ימים, כשבחמישה ימים אלה אנו נלחמים המחלה
דרך חוויות שאנו עוברים, לומדים לזהות מתי המחלה מדברת ומתי
אני, מתי אני באמת רוצה ומתי המחלה פוקדת עליי שאני רוצה. קשה
מאד ללא הטיפול לזהות את המחלה ולאבחן אותה.
למחלה יש נטייה להפוך את האדם הלוקה בה לקורבן. בעיקר קורבן של
החיים, המחלה גורמת למירמור רב.

מזמן מזמן, ברפואה הודית עתיקה נמצאה התשובה למחלה, המרפא!
אך נשכח, ונזנח בהודו. במזרח. אנחנו חשבנו שנוכל להחכים על
המחלה בעזרת האינטלקט, בעזרת מכשירים רפואיים ומדע. המחלה פרחה
כמו פרח לוטוס גדול, המדע, המוח, האינטלקט, זה מה שמזין את
המחלה. היא ניזונה מהאינטלקט, מהקרב הניצחי שבין המוח
לאינטואיציה. כי המוח הוא אחד הכלים הכי רבי עוצמה שקיימים לנו
כאנשים, וזה הכלי הכי רב עוצמה למחלה. מעצם הדחייה שלנו, מעצם
ההתעלמות שלנו מהמרפא האמיתי, הלכנו על רפואה אלטרנטיבית,
רפואה מערבית.

הרפואה המערבית כשלה במציאת מרפא למחלה שלי, על אף ניסיונותיה
הרבים מאד. גיליתי שהסוד למרפא המחלה שוכן בבטן שלנו. המרפא
למחלה הוא כאב. לא כאב פיסי, לא כאב ריגשי מתוך קורבנות של
"קרה לי, עשו לי". לא מתוך כאב של "חבק אותי, אני זקוק לך",
אלא כאב מודע. להסתכל לכאב בעיניים, לכאוב כמו שלא כאבנו
מעולם, רק דרך החיבור המודע לכאב, אנו יכולים להפטר מהעיוורון
והניוון שלנו.

אני נלחם במחלה הזו ולא אתן לה לקחת אותי, המחלה הזו גבתה הכי
הרבה קורבנות מכל מחלה אחרת בעולם, המחלה הזו היא השורש של כל
המחלות האחרות, היא שורש השנאה, שורש האשמה, שורש הכעס.

למעשה כל אלו הנ"ל אלה לא רגשות אמיתיים, אלא מנגנונים שלנו
להמנע מכאב, מעצם התרופה למחלה שלנו. אלו מנגנונים
מניפולטיביים שקיימים אך ורק בכדי לגרום לנו לעיוורון.  אם פעם
אחת נגיד כן, ולא נענה לא.

רק פעם אחת.

תגידו כן רק פעם אחת.