דווקא, הם תמיד עושים דווקא. לא שיש ברירה אחרת, אבל מכל
הסיכויים שבעולם, הדווקא מעדיף ליפול ביום או בתקופה הכי לא
נוחה בשנה. אי אפשר להבין את המזל הזה, גם אם נרצה ונעמיק בכך.
לפעמים עדיף לקבל את זה כפי שזה ולנשוך את השפתים, לגמור עם זה
ולשכוח שזה התחיל, נעשה והסתיים. כל שנה שוב... עם אותו מזל...
מילואים. דווקא כאשר הייתי עם הפנים לקצת חופשה מהעבודה. טיפה
מלחץ שירד לפני כל החגים העמוסים הללו. דווקא בחג, דווקא שם.
אווץ'.

הם שולחים לך מכתב, אבל לפני זה הם מתקשרים לוודא שאתה בבית
לקבל את המכתב. לא משנה שהכתובת והטלפון הם של חמתי בכלל. אבל
הם דואגים להתקשר גם לטלפון הסלולארי... (אם המשפחה עונה
ומתברר להם שזה לא הבית). אז בהתחלה עונה השותף שלך לעסק, הוא
עושה את עצמו מטומטם ומתחיל לדברבמבטא של רוסי. מן כושר משחק
שהוא פיתח עם השנים כדי להתחמק משיחות לא הכרחיות לרגעים
נתונים. "לא מבין עברית" - הוא מגמגם ועושה עצמו. אחרי הכל, הם
שולחים את השליח. השליח עושה עליך בירור, מה לעשות - זאת
העבודה שלו. אבל הוא לא מבין כלום בינתים, הוא איזה חייל בסדיר
שמנסה בסה"כ לסיים את התפקיד שלו בשלום ולצאת הביתה בחמש  אחר
הצהריים, כדי לפגוש את החברה ולהנות משירות-פינוק קרוב לבית.
אז אותו בחורצ'יק, יוצא למסע ג'ננה ומקלל את התפקיד הכי זולה
בצה"ל, כי יש לו מילואימניק מבוגר לתפוס. כי אין לו עדיין
עבודה על הכתפים ומשפחה לפרנס... הוא עדיין לא מעריך את
החופשות, את הימים הקשים והזמנים שדורשים להתחמק ממילואים.

דווקא הם תמיד עושים דווקא.

הם שלחו לי בסוף מכתב עם שליח. לא על קטנוע או מכונית שלוחיות.
הם גייסו מלואימניק אחר, אלא מה. הם הוציאו מישהו מהשיגרה ועשו
איתו עסקה. ברור שלאותו מילואימניק העיסקה השתלמה כי הוא לא
יצטרך לעשות יותר מדי ימי מילואים בזמן הקרוב. הוא יוכל להנות
מחופשתו או מהחגים בכיף, שכן גם הוא צעיר יחסית ולא מעריך נכון
את החסד הגדול. הוא מגיע בחיוך, למה לא? לפחות לטובה. מגיש את
צו המילואים כאילו היה הזמנה לחתונה שלו וזורק הערה מעצבנת.
"מה... מילואים, בלגאנים..." - מתחיל להסתחבק איתך על זה שאתה
הולך למילואים והוא תכלס סיים אותם כרגע. אחר כך הוא גורר אותך
לשיחה מאוד מוזרה וטיפוסית, על כך שאתה נדפקת במילואים והוא
תכלס עושה את המילאים הכי בסבבה שאפשר. מגרד את העגיל בגבה
שלו, מסדר את השיער הארוך... ונעלם לתוך חייו המחודשים.

אפשר להתלונן, אפשר גם לבקש מליון פעם. אבל הם תמיד יבואו לך
עם התירוצים הכי דבילים שיש. לפעמים הם אומרים - "אילוצי
מערכת", אני יכול לקבל את זה, באמת שאפשר. אבל לאחר השנתיים
הראשונות שזה קורה, אתה מבין ש"אילוצי מערכת" הם לא בדיוק
אילוצי מערכת ואתה מקבל את זה בתור גורל אחד גדול. אם יש לך
מזל, אתה יכול לעשות כמה פעולות נגד, כמו מניעת הריון או מחלה,
זריקת אנטי-מילואים. הולך לקצין העיר הקרוב ועושה את עצמך
מתלונן לרופא שהוא צעיר ממך בכמה שנים טובות שעושה לך פרצופים.
אם אתה נתקל ברופא מילואימניק כמוך זה באמת תלוי בדיבור שלך,
אבל הסיכוי שלך נמוג כאשר אתה עומד מאחורי תור שלם של חיילים
סדירים שמנסים לחשוב על תירוץ ממש ממש טוב כדי להתחמק מעוד יום
בשלוש שנים הסדירות שלהם (פחות או יותר). אבל ככה זה... אילוצי
המערכת.

הניחום הקטן ביותר שיש במילואים מהסוג שלי, שיש לנו את החבר'ה
הקבועים. יש כמה דמויות שעם השנים התפתחו בפלוגה הוותיקה שלנו.
יש את ג'וש, אליק, בני המג"ד הזקן. אפילו משה הרס"ר של הגדוד
שהוא אחלה גבר. אני עוסק כבר בכמה שנים במינהלה של הפלוגה,
עובד מול משה ועוזר לג'וש המ"פ. אליק הוא הסגן שלו - הוא מדריך
טיולים בכל העולם. למרות שהוא אחלה גבר, הוא בדרך כלל מתנער
מהמילואים ובמקומו בא לפעמים איזה ילד, שתופס גובה ומוצא את
עצמו שוטף סירים עם עובדי המינהלה, שהם לכשעצמם חבר'ה
שרוטים... למרות החרא, כאשר אתה בחרא וכבר מסריח - זה כבר לא
ממש נורא.

אבל למרות הכל, החופשה הזו הייתה מנגד לכל השמירות וחפיפה עם
גדוד סדיר אחר. המשפחה שלא הייתי איתה מספיק. האישה שקצת חסרה,
זמן האיכות עם הילדים שנעלם והתפוגג עם הלחץ בעסק. כל זה הגיע
מים עד נפל.

"מי הרופא?" - אני שואל את החובשת. "איזה אחד שבא אתמול" - היא
עונה באדישות. "מילואימניק?" - אני שואל.  היא מנענת לחיוב
בראשה ומודדת לי לחץ דם. בתור הענק, היו מלא חיילים סדירים.
צעירים וחמודים. חלקם היו באמת חולים היה אפשר לראות, חלקם
צחקו ונהנו מזמן ההמתנה עד שהדלת הייתה נפתחת. בזמן שהדלת
הייתה נפתחת או איזה חובש עובר במזדרון הם היו נזכרים לעשות את
עצמם חולים. גם אני פעם הייתי מוצא את עצמי שחקן ממדרגה ראשונה
בימים ההם, כמו היום... אולי יהיה לי איזה דיבור עם הרופא זה
ילך יותר חלק.

מתיישבת חיילת על ידי. מורידה את הראש בין הרגלים ונכנסת להצגה
שנראת כמחזה של כאב. אני מנסה לשמור על האדישות, אבל קצת קשה
לשמור על אדישות כשאחרי חמש דקות של קיפולים היא מתחילה ליילל.
"את בסדר?" - אני שואל. היא ממשיכה ליילל ולהתקפל. היא יכולה
להיות אחותי הקטנה, אני מהרהר בראש ומדמיין את אחותי הקטנה
במקומה. מה שמדרבן אותי לעזור לחיילת האומללה. "בואי, אני אסדר
לך משהו" - עוזר לה לקום ולוקח אותה ישר לתוך החדר של הרופא.

דופק על הדלת של הרופא, הרופא לא ממש מגיב אז החלטתי להכנס בכל
זאת. הרופא קצת בהלם מההתפרצות החגיגית לחדרו, בזמן שהוא בודק
מטופל באזור אשכיו. למרות שהיה לחייל תיק עצבני לגבי חופשת
מחלה הוא לא השקיע מספיק במאמציו וכישורי המשחק שלו. הרופא נתן
לו צ'אפכה של "אתה בסדר בחורצי'ק, לך הביתה" ושילח אותו לדרכו.
בזמן שהחיילת המקופלת נשכבת על השולחן. "תודה" - אומר הרופא
ומראה לי את הכיוון של היציאה. הם לא היו שם יותר מ 10 דקות...
אני כבר וויתרתי עם לחכות לראות מה קורה. נסיתי תחילה לתפוס
דיבור עם אחד החובשים הפז"מניקים שיתנו קצת כבוד ויזרזו לי את
התור, אבל זה לא הלך. מצאתי ניחום במחיר הנמוך של מכונת הפחיות
והזמנתי את עצמי לפחית קולה, למה לא?

בחוץ היה סתווי אבל עדיין חמים. מצאתי עצמי מדבר עם עוד
מילואימניק שמנסה להתנער ולדחות את זה לפעם אחרת. "אבל הם
עושים תמיד דווקא" - מקלל את משרד הקישור (מילואים). למרות
הכל, התחלנו להעביר דאחקות וצחוקים על הזמנים החולפים. מתברר
שהוא בגדוד מילואים שהיה עושה איתנו את האימונים בדרום אחת
לכמה שנים. בחור מוזר, עובד בחשמל. החלפנו כרטיסים והשיחה
נקטעה כאשר הוא נכנס לחדר של הרופא. באותו רגע, נזכרתי בחיילת
לרגע. אבל גם זה ברח מראשי כאשר הסתיימה הפחית.

נשען על ספסל מחכה עוד קצת לפני שאני בודק את התור, מתיישבת
על-ידי החיילת המתקפלת. "תודה על מקודם" - היא פותחת את השיחה.
"אין בעיה, את בסדר" - אני שואל. היא מחייכת ונותנת לי נשיקה
על הלחי. "אתה חמוד" -היא מאושרת עם עצמה. קמה מהספסל בקפיצה
מאושרת. "שלושה ימים בבית - והכל בזכותך" - היא מחייכת. אני
משיב לחיוב עם הראש " בבקשה". "יאללה בהצלחה, אני חייבת לרוץ.
ביי" - היא נפרדת ממני. אני מחייך, מחזה מצחיק מהרהר לעצמי.

התור הגיע אלי. הגיע תורי להכנס לרופא. הרופא שואל לשלומי ואני
מסביר לו שאני צריך זמן בבית. לא מחלות ולא שום דבר אחר. זמן
איכות בבית. הוא משיב לחיוב עם הראש. פותח את העט שלו וכותב
משהו שאיש לא יכול להבין. "זה יכול לעזור לך קצת. מה אחר כך,
אני כבר לא יכול לעזור" - מדבר ברצינות.

נכנס למכונית וממשיך לקלל את כל המערכת. ארבעה ימים הוא נתן
לי. ארבעה ימים עם המשפחה. זה מספיק לא מספיק. ביציאה תפסו כמה
חיילים טרמפים. נזכרתי כמה זה כיף שעוצרים לך, אז עצרתי. אותה
חיילת מתקפלת עולה איתי לצומת הבא. "נו כמה קיבלת?" -היא
שואלת. "4" - אני עונה ומקמט את הפנים. "זה לא כל כך נורא" -
היא עונה, "עדיף מכלום אני אומרת" - מתחילה עלי בפילוסופיות.
אני מסכים איתה בכדי לצאת מחובה לשיחה ועוצר לה בצומת. היא
יורדת ומאחלת לי בהצלחה במילואים.

כעבור ארבעה ימים מצאתי את עצמי לובש שוב מדים. לפחות אחרי כל
זה הם לא יציקו לי שנה. לפחות אני מקווה ככה. מצאתי את עצמי
בפנים וותיקות ומוכרות היטב. אנשים שטוב לראות מפעם לפעם.
אפילו אליק הגיע מכל המסעות שלו בעולם. הוא ניגש אלי בחיוך רחב
ואני מושיט יד לשלום. "מה לא שמעת ? " - הוא מתחיל את השיחה...
באמת  לא שמעתי, אבל הגדוד נסגר. זו הפעילות האחרונה של כולם
פה. "אנחנו עושים פה עוד שבוע ומתפרקים" - הוא ממשיך. אני מביט
בתיק הענקי שהבאתי ומתחיל לחשוב איזה אידיוט אני. אבל מהר שוכח
וממשיך לתחקר את אליק.  אותו שבוע חגגנו, כי לא ידענו אם אנחנו
נשוב לראות אחד את השני במסגרת שהיינו רגילים אליה כל כך המון
זמן. את הצעירים שביננו הם שיבצו בגדוד לוחם אחר. למבוגרים -
הם לחצו את הידים ואמרו שלום. אותי הם שכחו לתקופה קצרה, אבל
אחר כך הם נזכרו. מה שהם ישכחו ממני? הם קראו לי להתייצב בפני
איזה קצינה שלושה חודשים לאחר מכן.

"אתה נראה לי מוכר" - פותחת את השיחה. היא מחייכת..."אתה זה
שעזר לי במרפאה ביום ההוא?" - שואלת. מוצא את עצמי בסיטואציה
מוזרה " אני לא ממש זוכר" - אני משיב. "אבל אני זוכרת" - היא
עונה. "אני לא יכולה לשכוח אנשים טובים. אתה חמוד" - היא
מברברת. "טוב, בסדר... תראה" - היא לוקחת את הדף שלי ומשליכה
לפח הגריסה. מבלי הרבה שאלות ידעתי מה קורה. יצאתי וחייכתי
לעצמי - הם לא יטרידו אותי עוד להמון המון זמן. הפעם הם לא
יוכלו לעשות לי דווקא, גם אם ירצו.

מוקדש לאבאל'ה
תודה לך.