נראה לי שנעשיתי קצת חולה. אני מנוזלת. וזה מעצבן. אני רק
מפחדת שאני אהייה יותר חולה. רק לא לאבד את הקול, רק לא
להשתעל, אני שונאת את זה.
סבתא מתקשרת בדיוק ברבע לשתיים. "מתי אתם באים?" היא ישר אומרת
כשאני עונה לטלפון. "ברק לא פה בכלל!" אני משיבה. "אז תבואי
את." "אפשר לבוא בשתיים וחצי?" אני מתחננת, אך ללא הואיל. "לא,
ממאיתה, עוד עשר דקות." "אבל למה? אולי בכל זאת?" "את עסוקה
מאוד? תנסי לדחות. אני וסבא מחכים." "אבל...אבל.." "ברק יבוא
מאוד מאוחר." היא קובעת, ואני צריכה לוותר. "מתי?" אני נכנעת.
"עוד עשר דקות, או עכשיו בעצם. כמה שיותר מהר."
אני ממהרת לווידיאו לנסות להקליט שנות השבעים. תמיד היא קוראת
לי בשתיים, כשמתחיל שנות השבעים! אני שונאת לפספס את זה. אני
מחפשת קלטת שאפשר להקליט מעליה וכשאני מוצאת משהו מספיק קרוב,
אני עושה הקלטת ניסיון. מעבירה אחורה, שוב ושוב. הקלט, עצור,
אחורה, פליי. אוי לא! המסך כחול והוא לא הקליט כלום. משהו לא
עובד. בייאוש אני מנסה למצוא תיקון מהר, מנסה ללחוץ חזק על
החיבורים של כל הכבלים. מנסה שוב. אותו סיפור, אחורה קדימה...
מנסה ומנסה עד שבאורח פלא אני מצליחה להקליט.
אני רצה לסבתא - באיחור של עשר דקות. אני מברכת את סבא ושואלת
אותו לשלומו והוא שואל בחזרה, "מה שלומך?" "קצת מנוזלת, לא
משהו. וגם מגרד לי בחיך. זה משגע." "תקשיבי לי, רבע כפית סודה
לשתייה בכוס מים. זה ישטוף את הפה". "אבל זה מגעיל" אני עושה
פרצוף. "זה טעם בסדר. לדברים שקונים בבית מרקחת יש טעם של
קקי."
אני הולכת למטבח כדי לשמוע עיצה מסבתא גם. "תערבבי מים עם מלח
ותתפטפי לאף כל כמה שעות." "אבל למה?" "זה טוב, תשאלי את סבא
כמה זה עזר לו". ואז היא פונה לסבא, "נכון זה עוזר לך?" "כן,
כן, עוזר מאוד." "אבל מה זה עושה בכלל?" אני משתגעת. "זה עדיף
מכל המרשמים שעולים חמישים שקל." "אבל מה זה עושה?" "כל
המרשמים שקונים הם בעצם כמו מי מלח." "אבל מה זה עושה?!?!?!
כמו אוטריבין אתם מתכוונים?" "לא, לא אוטריבין, זה מי מלח."
"אבל מה זה עושה?" "זה פותח את האף." "אז זה כן כמו אוטריבין!"
"לא, זה מי מלח."
אנחנו אוכלים מרק ועוף בשקית. גם חסה ועגבניות. מסיימים לאכול
ואני הולכת לראות טלויזיה. סבתא פתאום נזכרת שיש לה משהו
בשבילי. היא באה עם ספרון ומדברת על משהו שהיא שמעה. אני
מסתכלת בטלויזיה. מנתקת את מבטי לשניה, ספר ישן, אני מסתכלת,
זה ספר שמלמד ריקמה! מיי גוד! מה אני אעשה עם זה? אולי זה מה
שהיה חסר לי בחיים עד עכשיו? לא. אני לא מראה התלהבות וסבתא
מבינה את הרמז. אני מדפדפת בציורים בזמן הפרסומות ורואה רקמה
של אננס. למה שמישהו ירצה לרקום אננס? אני צוחקת על סבתא "אני
רצה לעשות אננס!"
אח"כ אני אומרת להם שאני הולכת. לוקחת איתי את השקיות של
הבקבוקים הריקים, לזרוק לכלוב הקופים. במעלית עומד מישהו ואני
מריחה שהוא מעשן. בקושי מצליחה לנשום, אני חנוקה ומנסה כמה
שפחות לנשום את האויר שמסתובב סביבו.
בחוץ האויר קריר ועסיסי. בחורה בערך בגילי נשענת על המעקה ליד
הכלוב. אני עוברת לידה ומסתכלת עליה ואז מתחילה להפיל את
הבקבוקים אחד אחד לכלוב הגדול והצהוב. כל בקבוק עושה רעש כשהוא
פוגע בערימה של הבקבוקים בתחתית המיכל. בין הבקבוקים בשקית שלי
מסתתרת תבנית ריקה של עוגה. התחזתה לבקבוק. אני זורקת גם אותה,
ושומעת את הבחורה מברכת לשלום בחורה אחרת שהגיע למקום, כנראה
חיכתה לה. אני אוספת את כל השקיות ושמה בכלוב הקטן. מוותרת על
שקית סוררת אחת שנמלטת מהסורגים והולכת לכיוון הבית. בגינה של
הבניין לידי עובדים ומכסחים את הדשא, מורידים קצת ענפים או
מקצצים שיחים. אני הולכת ליד איש אחד שמכסח דשא, כמעט באותו
הקצב. פתאום אני רואה את ברק לפני ואני מחייכת. האיש המכסח לא
מבין מה פשר החיוך ואני שוברת את הקצב האחיד ובאה לחבק את ברק.
אני נותנת לו ללכת לדרכו, ממטירה עליו הבטחות למרק ועוף בשקית.
אני חוזרת הביתה. לוקחת מהפריזר קצת גלידות ועולה למעלה
בציפייה לראות את מה שהקלטתי. אני רואה איזה תוכנית אחרת בזמן
שזה מריץ הכל אחורה. אני לוחצת פליי. המסך כחול. שיט!! וידיאו
ארור!