"אתה לא יכול ללכת עכשיו!" אני צורחת ונתלית לו על הכתפיים.
הוא מסתכל עליי, בעיניים מלאות רחמים.
"אין לי ברירה..."
"ככה, ככה אתה עוזב? קצת קשה אז אתה הולך? תגיד, זה בגלל שלא
הסכמתי להזדיין איתך אתמול בלילה? אז לא רציתי אתמול. עכשיו
אני רוצה. קח אותי!"
כמה מגוחך. ברור שהוא לא ירצה. יצור אומלל שכמותי. מי היה רוצה
לשכב איתי כשאני במצב כזה, עיניים נפוחות מבכי, שיער פרוע,
והפיג'מה הכי מכוערת בעולם?
"לא, זה לא קשור...." הוא אומר, ופונה לעבר הדלת.
"לא!" אני צועקת וחוסמת לו את המעבר. כאילו שבחורה קטנה כמוני
יכולה לחסום אותו. "אתה לא הולך! אל תלך! אני לא מרשה לך! לא,
לא, לא!"
"באמת..." הוא מלמל.
"רק תגיד לי למה, רק תגיד."
"אני לא יכול איתך. את קשה מדי. את והדכאונות ומצבי הרוח שלך.
ואת אף פעם לא מרוצה משום דבר ואת חיה לך בעולם שכולו עצב. עצב
וזיונים. זה הכל. אני הולך עכשיו."
"לא! אתה לא יכול ללכת! אני אשתנה! אני אמשיך לקחת את הכדורים!
אני אמשיך בטיפול! אני..."
"מאמי, אני לא יכול להתמודד עם זה. באמת שלא"
"אבל אתה חייב! אתה אהבת חיי! אהבות חיים מתמודדות עם הכל!"
"לא, אני לא אהבת חייך. אנחנו מכירים בקושי חודש."
"שלושה וחצי שבועות! זה המון! כשזה מגיע יודעים את זה! אני
מרגישה!"
הוא מחייך חיוך מר.
"לא. באמת, אני מציע לך ללכת לפסיכיאטר. את נקשרת מהר מדי,
ושוגה בהזיות. טפלי בעצמך. שיהיו לך חיים טובים".
הוא הודף אותי.
הדלת נטרקת מאחוריו.
אני נמרחת על הרצפה.
הוא הלך.
כמו כולם.