אתה באמצע הדרך לסרט קולנוע שרצית לראות הרבה זמן. אתה נוסע
במכונית בנתיב הימני, בנתיב השמאלי הנהג נוסע במהירות המותרת
וזה מטריף אותך. אתה שואל את עצמך - למה הבן זונה נוסע שם? אם
הוא נוסע כמו זקנה בת תשעים, לפחות שייקח את הנתיב הימני ולא
יחרפן אותך. אין משהו יותר מחרפן מנהיגה איטית בגלל מכונית
אחרת, בעיקר כשאתה יודע שאם תעבור את המהירות המותרת אף אחד לא
יעשה לך כלום. רק אתמול קראת בעיתון שאם לא עברת עשרים קמ"ש
מעל, לא יעשו לך כלום. אתה מחליט לעשות את הצעד ולחלוף על פניו
מימין, אחרי הכול, למה שתאחר לסרט רק בגלל שהוא מחליט לקחת את
השמאלי?
כשאתה עובר אותו מימין אתה מסתכל על הפנים שלו ואתה רואה איש
מבוגר עם זקן לבן, אתה מבחין בכך שהלחצת אותו במהירות שלך ואתה
מהנהן בחוסר הבנה.
פתאום משום מקום אתה קולט את הסירנה של המשטרה מאחוריך, אתה
מחליש את המוזיקה החזקה במכוניתך ומקלל את כל משטרת ישראל. אתה
יודע שעברת על החוק אבל לעזאזל, הם לא צריכים לטפל בעבריינים
אמיתיים? את מי סיכנת כשעברת את הצב המתכתי הזה?
אתה עוצר בשוליים ושוטרת מדהימה מגיעה אליך לאוטו, אתה מביט בה
במראה וחושב לעצמך שהעובדה שהיא במדים רק עושה אותה לסקסית
יותר. היא באה אליך ואומרת בקול נעים שתוציא ניירות ותראה לה
את הרישיון. היא מסבירה לך בצורה הכי נחמדה שהיה אסור לך לעשות
את מה שעשית. אתה מחייך אליה וחושב שנפל עליך מזל גדול שלא נחת
עליך שוטר מרוקאי עצבני שהיה צועק עליך ונותן לך דו"ח. השוטרת
מסבירה לך שמה שעשית לא היה בסדר ומבקשת ממך לא לחזור על כך
בשנית. אתה לא אומר כלום, רק מחייך אליה. לאחר שהיא מביטה בך
מעט היא מוציאה את הדו"ח ומתחילה לרשום. אתה קופץ ומנסה להבין
איך שוטרת נחמדה כמוה מתנהגת בכל כך הרבה אטימות, אתה מסביר לה
שבסך הכל חלפת על פני הנהג מימין, שהוא נסע לאט ולא סיכנת
אותו. היא משיבה: "פעם אחת תעקוף מימין, פעם אחרת תעקוף בקו
לבן ובסוף תגמור עם רכב מרוסק. אני ראיתי כבר דברים נוראיים
כאלה קורים". אתה לא יודע מה להגיד, חשבת שהמזל בא לטובתך
ובעצם נפלת חזק. יש לך כאן כנראה מקרה של שוטרת עם טראומה
מהחיים הפרטיים שלה, שתביא לך את הדו"ח מתוך עיקרון פשוט -
שאין סלחנות בעבירה על החוק. יש משהו צודק בגישה שלה, התרבות
הישראלית הזאת יכולה להיות מעצבנת, והתרבות הישראלית היא כזאת
בגלל הסלחנות של השוטרים האחרים. הרי אם יחמירו בכל עונש, אולי
אנשים לא יעקפו. אתה מתחיל להרגיש ייסורי מצפון, עקפת בסך הכול
אדם זקן, אתה לא תצפה מאדם זקן לקרוע את הכביש. למען האמת, אתה
תרגיש לא בטוח אם מישהו בגילו באמת ייסע כמו שרצית שהוא ייסע
כשנסעת מאחוריו. כל התשדירים של גלגל"ץ נגד תאונות דרכים
מתחילים לעבור לך בראש. אתה מנסה לחשוב מה עברה השוטרת בחייה
שהיא מתנהגת ככה, היא אמרה שהיא ראתה דברים כאלה. הכוונה שלה
הייתה שהיא ראתה את הדברים בתפקיד? כשהייתה ילדה?
אתה מביט בה שוב בחטף והיא מזכירה לך אקסית מיתולוגית בשם
סיוון.
לסיוון ולך היו חיים כל כך טובים יחד, אתה לא בטוח שאהבת אותה.
זה לא העניין בקשרים המודרניים, אבל היה לך נוח איתה, ולתקופה
מסוימת גם לה איתך. עד שהתחלתם להכניס פוליטיקה לחיים שלכם.
אתה ימני, היא פעילת שלום לשעבר. יותר מדי ביבי, שרון, פרס,
רבין ובגין בשיחות שלכם הובילו לקרע עמוק בקשר. יותר מדי
דיבורים על 'איך צריך לבוא השלום' הביאו למלחמה קטנה בזוגיות
שלכם. דברים קטנים כאלה התעצמו אחרי שהיא לא נתנה לך לראות
כדורגל. אחרי שאתה הפסקת לקחת אותה למסעדות. הקטנוניות חשפה את
חוסר האהבה בקשר הזה, ובלי אהבה ונוחות יחד אין סיבה לזוגיות.
אז נפרדתם בצעקות, אחרי חודשיים נפגשתם לכמה רגעים, השלמתם
פערים, שכבתם בפעם האחרונה, לקחתם כל אחד את החפצים שלו ואמרתם
שלום יפה אחד לשני. לפעמים אתה נזכר בה ומתגעגע לימים הטובים
יחד, והשוטרת החזירה אותך לזה אחרי הרבה זמן שלא חשבת על
סיוון.
ובעוד היא מחזירה אותך לצלקות העבר, אתה קולט שהיא שוקעת גם
במחשבות במקום לכתוב את הדו"ח. היא שמה לב שחזרת לריכוז וגם
היא חוזרת מן המחשבות. היא אומרת לך שהחליטה לוותר לך, שאתה
נראה לה אדם נחמד, היא מבקשת ממך לשמור על חוקי התנועה מהיום.
היא מחייכת והולכת בחזרה לניידת.
אתה חש תחושה מוזרה, כל העקיפה הזאת הרגישה לא בסדר. אתה חש
צביטה כואבת בלב, אתה מתחרט על העקיפה, מבין שעשית את מה שתמיד
אמרת שלא תעשה. פתאום אתה קולט שתמיד אמרת שלא תהיה הישראלי
המכוער, שלא תדחוף, תעקוף ותעשה כל דבר רק כדי להראות שאתה
ישראלי, שאתה גבר. והנה ברגע האמת היית הישראלי המצוי, חסר
סבלנות. אתה מחליט שמעכשיו והלאה אתה מתאפס ומתנהג כישראלי
לדוגמה. כל שאר הדרך אתה נוהג במהירות המותרת.

אתה מגיע סוף סוף לסינמטק, מוקרן שם סרט ישן שתמיד בכית על זה
שפספסת את התקופה שלו בקולנוע. תמיד הוא שודר בערוץ הראשון, כל
שנה, ואתה רצית להיוולד בתקופה אחרת כדי לחוות את ההתרגשות של
היציאה של הסרט הזה לקולנוע, ועכשיו, כשגילית כמו הרבה ישראלים
את נפלאות הסינמטק, אתה יכול לראות את הסרט על המסך הגדול, כמו
שחלמת תמיד.
כשאתה מגיע לקולנוע אתה לא מוצא חניה. אתה רואה את כל המכוניות
חונות בחניה כפולה, אבל מחליט שלא לאבד את העשתונות וממשיך
לנסוע. במרחק עשר דקות הליכה מהקולנוע אתה מוצא חניה ורץ
לקולנוע כדי לא לפספס את תחילת הסרט.
בדרך אתה עוצר כשאתה רואה את סיוון, זאת שנזכרת בה היום. אתם
פוצחים בשיחה, היא מספרת לך שהיא חיה עם מישהו כבר כמה חודשים.
אתה לא רוצה להישמע נחות ממנה. אתה אומר לה שהתחלת עכשיו קשר
גדול עם מישהי. אהבה ממבט ראשון. היא שמחה בשמחתך המזויפת,
ואתה ממשיך לזייף ואומר שאתה שמח בשמחתה. אתה מסביר לה שאתה
ממהר לסרט ושיהיה נחמד לשבת ולדבר מתישהו, היא מסכימה איתך,
ולמרות ההסכמה ההדדית שניכם יודעים שזה לא יקרה ושזה הדבר
האחרון ששניכם צריכים, לחזור לכל הקשר הזה. היא ממשיכה ללכת
ואתה ממשיך בריצה לקולנוע.
אתה מגיע לקופות, לא איחרת, אבל התור ארוך. אתה רואה כמה ילדים
נדחפים וזורקים הערות כמו "אהה. שמרת לי?" או "הייתי לפניך,
נכון?". אתה מתעלם, צועק לקופאית אם הם יתחילו את הסרט מאוחר
יותר כדי שכולם יספיקו לקנות כרטיסים. היא צועקת לך שהסרט
יתחיל כשהתור לקופות ייגמר. אתה חושב לעצמך שזה יפה שהקופאית
מרימה את הקול כדי לשרת אותך. אתה שמח שהם לא מתעקשים לעמוד
בלוח הזמנים, הכול בשביל שתספיק לראות את הסרט.
האמת היא שיש צרכנים שהיו אומרים שהכי חשוב לוח הזמנים, שפשוט
צריך לדעת להגיע מוקדם. אתה לא מסכים עם זה, יש בזה משהו
אותנטי, בכיפוף החוקים למען הצרכן. זה מאוד אירופאי, אתה חושב
לעצמך, לעמוד בלוח הזמנים ולא משנה מה. אתה לא רוצה להיות
אירופאי, כמה שרע פה, כולם הורסים את כולם, אבל יש משהו נחמד
בכל ההרס הזה, האנרכיה והתרבות המשוגעת הזאת עושה לך הרגשה
חמימה בלב בסופו של דבר.
אתה מגיע לקופה ומגלה שבדיוק אתמול העלו את המחירים של
הכרטיסים, רגע דרמטי מבחינתך, אבל אתה נושך את השפתיים, רק
שואל שאלה בקשר לסיבת העלאת המחיר. האישה שמאחוריך מדברת בקול
רם עם בן זוגה, מדגישה בעקיפין בפניך את חוסר הסבלנות ממך
ומהעובדה שהשאלה שלך מעכבת את התור. אתה מפסיק לשאול שאלות,
משלם את המחיר הגבוה והולך לכניסה.
השומר פותח לך את התיק ובודק אותך בגלאי המתכות. אתה חושב
לעצמך שכל זה מיותר, שאף פעם עוד לא היה פיגוע בבית קולנוע,
אבל אתה לא רוצה לפתוח פה לשטן ואתה לא אומר כלום בקול רם. אתה
נכנס לסרט ומתיישב במקום מצוין, דבר תמוה בעיקר בעקבות זה שיש
הרבה צופים באולם ודווקא אתה קיבלת את המקום הטוב.
בזמן ההמתנה לתחילת הסרט אתה מחפש דרכים להעסיק את עצמך, אתה
מתחיל לעיין בגב הכרטיס ורואה פרסומות לחברות מסחריות שונות.
אתה מתחיל לחשוב כמה כסף הן משלמות בשביל הפרסום הזה. אחר כך
אתה הופך את הכרטיס ומעיין בפרטים של הכרטיס עצמו. פתאום אתה
קולט שהיום משודר בכלל סרט אחר. כל יום משודר רק סרט אחד
בסינמטק ואתה הגעת ביום הלא נכון. היום משודר סרט ישראלי לא
מוכר. איך לא שמת לב לטעות הזאת? אתה לא בטוח אם לקום וללכת או
פשוט לראות כבר את הסרט. האם כל הדרך לקולנוע הייתה בכלל שווה
את זה? כמעט לחטוף דו"ח? להתחיל לחשוב שוב על סיוון? לפגוש
אותה ברחוב ולשקר לה? לעזאזל עם הסרט. אבל שילמת כסף רב בעד
הכרטיס, מעל למה שחשבת שתשלם, ושילמת גם לא מעט על הדרך
לקולנוע. אתה חושב מה לעשות, וברגע שאתה כמעט קם והולך אתה
רואה שוטרת מתיישבת לידך בפרצוף בוכה. אתה מסתכל עליה טוב
ורואה שזאת השוטרת שכמעט נתנה לך את הדו"ח. אתה מחייך אליה
ומפנה את תשומת לבה. היא מסתכלת עליך ופורצת בבכי. אולי לא
היית צריך לחייך? מה לעשות עכשיו? אולי כדאי לא להגיד כלום
כבר? אולי כדאי לשאול מה קרה? אתה מרגיש צורך מסוים לתמוך בה,
אתה מחבק אותה ומרגיע אותה, למרות שאתה לא כל כך מבין איך הגעת
למצב הזה בכלל. היא נרגעת מעט, ואז מתחילה להסביר שאחרי שעצרה
אותך היא הייתה עדה לתאונה נוראית. היא אומרת שהיא ראתה את
התאונה הזאת וזה צבט לה חזק בלב, כל כך כואב, היא מתארת את סוג
הרכב והכול נשמע לך כל כך מוכר. אז היא מוסיפה שנהרג גבר מבוגר
עם זקן לבן, אתה מבין שזה היה הנהג שחירפן אותך ואתה מרגיש רע
מאוד. בגלל הקללות שעברו לך בראש בקשר אליו. בגלל שהלחצת אותו
ואז אולי יש לך קשר עקיף לתאונה. אתה אפילו לא יודע אם התאונה
באה ממנו או טעות של מישהו אחר. אבל צירוף המקרים הטראגי הזה
מעביר בך צמרמורת.
אתה והשוטרת מדברים ומנצלים את זמן העיכוב להקרנה.
היא מספרת לך שנראת לה ממש חמוד ובגלל זה החליטה שלא לתת לך את
הדו"ח, השיחה ביניכם זורמת ונראה ששניכם שמתם לב אחד לשני עוד
מהרגע הראשון שנפגשתם כשעצרה אותך.
לא מזמן רק חשבת על זה שאתה לא בטוח אם חווית אי-פעם אהבה
אמיתית. ישבת והסתכלת על זוגות מסביבך וחשת קנאה ענקית. אתה
חושב לרגע, שכשאתה לא מצפה לזה, אולי זה מגיע, אבל אתה לא רוצה
לקפוץ לשום דבר, כי שום דבר בכלל לא קרה. אתם ממשיכים לדבר
ואתה מספר לה במעט הזמן על החיים שלך. מספר לה על כל מיני
דברים קטנים שלא סיפרת לאף אחת, גם לא בפגישות המאוחרות, גם לא
עם סיוון. היא משפיעה עליך בצורה שלא חשבת שהיא תשפיע.
היא מספרת לך על עצמה ואתה מבין שהיא בעצם לא מה שאתה מחפש
בבחורה. לפחות לא עונה לקטגוריות שתמיד נתת לעצמך כששאלו אותך
את השאלה לגבי מה שאתה מחפש. היא אומרת לך על עצמה כל מיני
פרטים שאתה די שונא אצל נשים, אבל עכשיו זה נראה קצת פחות
מפריע. אתה חושב שאתה צריך לזרום. סוג של נחישות שאתה לא שולט
בה דוחפת אותך לתת לה את כל הצ'אנסים האפשריים.
פתאום אתה עוצר את עצמך ומבין שאתה מכיר אותה פחות מיום
ואיכשהו אתה חושב מחשבות של קשר שכבר רץ חודשים ארוכים. אתה
רוצה לחשוב שזה הולך להיות רציני עוד לפני שמשהו התחיל. מי אמר
שהיא תרצה אותך? מי אמר שאתם תסתדרו? אתה מפוצץ את עצמך
במחשבות על בחורה שאתה בסך הכול לא מכיר.
היא ממשיכה לדבר אליך ואתה רק רוצה להפסיק לחשוב ולהקשיב, רוצה
שהסרט יתחיל כבר. לעזאזל עם כיפוף החוקים בלוח הזמנים, שיתחיל
כבר הסרט. היא משעינה עליך את הראש, האורות נכבים וכשהסרט
מתחיל אתה מחבק אותה:

על המסך כתוביות הסרט, רואים כל מיני קטעים מסרטי אהבה
מפורסמים וכתוב בגדול במרכז המסך: "קופידון הישראלי מזדקן".
הסרט הוא סרט דוקומנטרי, במאי הסרט מופיע בו ומנהל במהלכו מסע
שמנסה להבין למה גדלו אחוזי הזוגות המתגרשים בארץ ולמה אין
הרבה קשרים שמגיעים כלל למצב החתונה. הבמאי מראיין אנשי רוח,
פוליטיקאים, סלבריטאים ואנשים מהרחוב. שואל אותם שאלות
מעניינות. הוא מראיין זוגות טריים ומנסה להבין אם הם חוו אהבה
ממבט ראשון, הרוב אומרים שלא. הוא מדבר עם שדכנים שעוסקים
במציאת בני זוג לאנשים שונים. בסופו של דבר הוא פוצח במונולוג
משעמם למצלמה שמסביר שרק אנשים שיכולים לאבד את השפיות מרוב
אהבה - יכולים לדעת מהי אהבה אמיתית.
הבמאי נוסע לאברבנל ומתחקר רופאים, אם יש להם שם חולי נפש
שידעו אהבה אמיתית. הרופאים תחילה לא משתפים פעולה, אך לאחר
ביקורים חוזרים של הבמאי במקום, הם מחליטים לעזור לו, יותר
נכון - לתת לו את מה שהוא רוצה ושיעזוב אותם לנפשם. הם מפנים
אותו למשוגע שהגיע אליהם אחרי שהרבה מחבריו התגרשו. הוא מתחיל
לראיין את האיש. האיש אומר לו שהוא רוצה לנצל את הבמה שהבמאי
נותן לו כדי להצטער על כך שניסה להתחזות לקופידון. שהוא מצטער
שניסה לסדר לחבריו נשים. הוא אומר שהבעיה בארץ היא שקופידון
הישראלי התייאש מכולנו. שהוא רואה את השנאה שלנו אחד כלפי
השני. קופידון לא אוהב את התרבות הישראלית, הוא עלה מאירופה
לארץ עם קום המדינה אבל התרבות האירופאית-מערבית הייתה כבר
מוחדרת בלבו. כל המתח הנפשי שהאזרחים הישראליים גורמים לו, גרם
לו לתהליך הזדקנות מהיר, ובגלל שהוא כבר זקן הוא מבצע את
תפקידו באופן לקוי. כשימיו יחלפו אולי יגיע קופידון חזק יותר.
חולה הנפש ממשיך ומסביר שקמו מתחזים שניסו להשלים את תפקידו של
קופידון וכל מה שיצא מזה אלה גירושים של זוגות בכל רחבי הארץ.
הבמאי שואל אותו אם יוכל לזהות את קופידון. חולה הנפש מסביר לו
שהוא מוכן אפילו לתת לו את הכתובת של ביתו של קופידון, אך
מזהיר אותו שקופידון לא אוהב פרסום. הבמאי נענה להצעה ונוסע
לדירתו של קופידון בתל אביב. כשמגיע לביתו, הוא מסביר לקופידון
לפני תחילת הצילומים על נושא הסרט, קופידון מוכן להראות את
עצמו למצלמה למשך עשר שניות ולהגיד משפט אחד.
ואז רואים את קופידון יושב מול המסך. אדם מבוגר עם זקן לבן,
אומר שלא ישכחו לאהוב, שלא ישכחו שאחריו יבוא קופידון חדש
ושהאהבה לעולם לא תמות, רק אנשים מתים.

אתה והשוטרת בוכים כמו תינוקות בסוף הסרט. שניכם יודעים מי היה
הבחור שחלפת על פניו מימין. מי נהרג לפני תחילת הסרט בתאונה.
כל אחד מכם מבין מה הייתה הצביטה בלב שחשתם כשהאוטו של הזקן
חלף על פני כל אחד מכם. אתה מרגיש נוראי יותר מאי-פעם, הלחצת
את קופידון ועכשיו הוא מת. השוטרת גם נכנסת לסערת רגשות אישית.
אולי היה צודק לתת לך את הדו"ח, נחמד או לא נחמד, היא הוציאה
אותך זכאי מעקיפה וקופידון החזיר לה בתאונה. שניכם מרגישים
אשמה אישית בתאונה שלו.
ועם כל ההרגשה הרעה, אתה יודע שאיכשהו דברים יסתדרו, אחרי
הכול, הרגשת את הצביטה, וזה היה קופידון, אז מעכשיו הכול חייב
להיות רציני, שניכם יודעים את זה, שניכם יודעים שלא תאכזבו את
קופידון. מחווה אחרונה לאהבה.