"את חייבת להבין. אני לא יכול לספר לך את הכול. אם אני אספר לך
את הכול, מה שיקרה בסוף זה שתסתכלי עליי ותראי גיבוב של
סיפורים שלא ממש מתאימים לאיש שאני היום. אני לא רוצה שזה
יקרה."
גיא נעמד לאט והתחיל להדס בחדר מצד לצד. ואני תמיד שונאת שהוא
מתחיל ללכת ממקום למקום כשהוא עצבני, מסחרר את האור סביבו. הוא
נעמד לרגע ובהה במשקוף הדלת כשקמט קטן חוצה את מצחו. ואז המשיך
להדס בחדר, גורר את רגליו בכפכפים הישנים שלא הסכים מעולם
להחליף.
זאת הייתה שעת בוקר מאוחרת בשבת השנייה של דצמבר. החורף סרב
להגיע והשמים עמדו תלויים קרוב קרוב לאדמה במין כחול-אפור
מלוכלך. באוויר עדיין עמד ריח של קיץ אבל כבר היה קריר מדי
מכדי לישון בלי בגדים, רק גיא עם הבוקסר האפורים שלו לא הראה
כלל שהוא מודע לשינויים במזג האוויר.

הלכנו לישון מאוחר מאוד בערב הקודם. הייתה איזו מסיבה גדולה של
החברה שגיא עבד בה ובמשך כמה שעות ארוכות נאלצנו שנינו לחייך
את החיוכים הכי פלסטיים שלנו, לשתות את הקוקטיילים הכי
צבעוניים בעולם ולצחוק מאותן בדיחות הייטק לעוסות ששמענו פעמים
אין ספור ועברו במיילים של החבר'ה מזה חודשים.
הבוס של גיא רמז לנו כבר בתחילת הערב שהפעם לא מספיק יצוג
אלגנטי וגלישה לכיוון היציאה אחרי נאומי הפתיחה. הפעם הוא ציפה
מגיא להראות נוכחות פעילה במהלך כל הערב, יש קידום באופק וכדאי
שישים לב לקשרים שהוא דואג (או יותר נכון - לא ממש דואג)
לפתח.
אז גיא ניסה במשך חלקו הראשון של הערב להראות נינוח, זאת למרות
שהרגשתי איך לאט לאט הוא מתמלא בחילה על ההתחנפות המצועצעת
שסבבה את כל הערב הזה. החיוך לא מש משפתיו אפילו כשהקולגה
השנוא עליו בחברה ניגש ושם את ידו על כתפו בחביבות מעושה
וצבועה.
המסכה שלו הייתה מושלמת, מעושה מאוד למי שמכיר אותו היטב אבל
בלתי נראית לשאר העולם. הערב היה הצלחה מסחררת.

ואז, אחרי המנה העיקרית, בין המצגת המשעממת עד דמעות של נציג
החברה לקרם ברולה שהוגש כקינוח, הסתכלתי בחטף על גיא וראיתי
להפתעתי שהוא חיוור כרוח ומזיע קמעה.
עקבתי בעיניי אחרי מבטו של גיא שננעץ בפינת החדר וראיתי אישה
גבוהה וברונטית לבושה שמלה אפורה וגולשת ונעלי עקב דקיקות.
הוהפעה שלה הייתה מאוד יוצאת דופן בחזות הכללית של ג'ינסים
וסוודרים ושאר לבוש הייטקי מטופש שנראה רק באירועים מהסוג הזה.
היא הייתה מאוד אלגנטית ומשהו בנוכחות שלה יצר סביבה מין בועה
הרמטית של קור.
היא הביטה חזרה אל גיא כשחיוך קטן מעטר את שפתיה, מדי כמה
רגעים שאפה שאיפה ארוכה מסיגריה בידה הימנית, ושאפה את העשן
מעלה כשהיא מטה את צווארה הארוך אל התקרה.

"ענבל, אנחנו הולכים הביתה", לפתע זרק גיא בקול צרוד.
"הביתה? גיא! שאול ביקש שנשאר כל הערב, הוא ממש התריע בפניך מה
יקרה לקידום שלך אם תלך באמצע, אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה
לעשות עכשיו, ללכת?" שאלתי בשקט, מוטרדת ותוהה לפשר הסיטואציה
המוזרה אליה נקלענו מבלי שאבין במה מדובר, רטט חרדה עבר לאורך
חוט השדרה שלי. משהו עומד להשתנות, כך הרגשתי.
גיא לא ענה. הוא קם ומשך את ידי, הוליך אותנו לקראת איזור
שמירת החפצים והגיש פתק עם מספר סידורי אל המארחת על מנת
שתחזיר לנו את המעילים שלנו.
התנועות של גיא היו מכניות, היה ברור לי שהראש שלו במקום אחר
ושהוא מרוכז בפינה הצפונית של החדר ולא במעיל הזמש שהביאה לו
המארחת. אם היו מביאים לו מעיל חורפן פרוותי ונשי במקומו, בכלל
לא היה שם לב.
גיא יצא החוצה ואני נשרכתי אחריו. נכנסנו אל האוטו ובחריקת
בלמים יצאנו מהחניה. כמה פניות ורמזורים והגענו אל כביש החוף,
זה נראה לי כמו זמן מתאים לשאול את גיא מה לעזאזל קרה שם לפני
כמה רגעים במסיבה המיותרת הזאת.

"אוקיי, מה הקטע שלך?" איזו עדינות מדהימה הפגנתי באותו
הרגע... "מה הייתה הבריחה המרשימה הזאת מהמסיבה ומי זאת לעזאזל
האישה באפור שהבריחה אותך ככה מהקידום ומההעלאה בשכר שחיכית לה
חודשים?"
גיא בכלל לא שמע אותי. או ששמע אותי והתעלם - מה שרק הרגיז
אותי עוד יותר.
"הלו, יש שם מישהו?" המשכתי ברגישות-על, "אתה מוכן לספר לי או
שאתה רוצה שאני אנחש?" אין תגובה בקהל. "טוב, אני מתחילה.
האישה באפור היא זיכרון עבר מהתקופה בה היית מרגל בקג"ב וזה
שהיא הופיעה פתאום מרמז כי עומדים לרצוח אותך". חיוך? משהו?
כלום.
"האישה באפור היא אהובת ילדותך הנשכחת שנחטפה על ידי המחתרת
הקווקזית כשהייתם בני-עשרה ועכשיו חזרה אחרי שהשתילו לה במוח
שבב שהופך אותה לרוצחת מיומנת". או! ניע קטן בקצה העין הימנית,
אני מכירה את הניע הזה. יש מצב שהוא משועשע.
המשכתי לנסות - "האישה באפור היא אחותך האובדת. הופרדתם
בילדותכם על ידי צורר רשע ששלח אותה אל סיביר הרחוקה והעביד
אותה בפרך כל השנים האלה", הנה החיוך מתחיל לדגדג לגיא את
השפתיים... אני בכיוון הנכון!
"האישה באפור, או יותר נכון - העובדה שהיא צצה פתאום. זה הולך
לשנות הכול, נכון?" איזו טעות, אלוהים. למה לא עצרתי בשיא?

גיא עצר את הרכב בצד הדרך.
בהתחלה הוא לא אמר כלום וגם לא הסיט את פניו אליי. הוא פשוט
ישב ובהה במכוניות המאירות את הכביש בכיוון הנגדי.
אחרי מספר רגעים גיא סובב את פניו אל פניי ולתדהמתי ראיתי כי
דמעה מתגלגלת על לחיו. בעיניו ראיתי את המבט העצוב ביותר
שראיתי מעולם.
"את לא תאמיני לי בכל מקרה", אמר גיא בקול שקט ורועד, "אף אחד
לא יאמין לי ממילא".
וגיא סובב את המפתח והתניע את הרכב, המשכנו לנסוע בשתיקה עד
שהגענו הביתה.

גיא לא הפסיק להתהלך בסלון.
הכנתי לשנינו קפה חזק ותארתי לעצמי מראש שזה עומד להיות לילה
ארוך מאוד.
החזקתי את הספל בשתי ידיי, מחממת אותן ובוהה בגשם השוטף את
החצר שלנו, מביטה בטיפות המתנפצות על זגוגית החלון ומנסה לנסח
לעצמי בראש מה אשאל את גיא, מה אומר לו.

לפני שהספקתי לומר דבר נעצר לפתע גיא מהליכתו סחור סחור בחדר
והביט בי.
"אנחנו חייבים ללכת מכאן, אוי! אני כזה מטומטם!" ובצעדים
מהירים צעד אל עבר מרפסת השירות שלנו, לקח מהמדף תיק גדול והלך
איתו לחדר השינה.
במהירות הלכתי אחריו. בשלב הזה התחלתי להרגיש מבוהלת - מה
לעזאזל הוא עושה?
גיא זרק בגדים בערבוביה אל התיק - חולצות, תחתונים, גרביים,
חצאית שלא לבשתי אף פעם ועלתה לי הון במסע קניות מטופש.
עוד בגדים ועוד, זרק ספר או שניים לתיק, רץ לחדר האמבטיה והביא
משם מברשות שיניים ומשחה, סכין וג'ל לגילוח, מברשת שיער והבושם
שקנה לי לחג האהבה.
ביד מיומנת משלוש שנים של צבא דחס את כל התקרובת אל התיק ורכס
אותו, ואז הביט בי במבט מעורפל והאיץ בי בקול החלטי להתחיל
להתארגן ליציאה, "אל תלבשי משהו שלא יהיה לך בו נוח, ואל תנעלי
עקבים - אני לא יודע לאן נגיע אז תקפידי שיהיה לך נוח".

הדחיפות בטון הקול שלו שידרה כזאת מצוקה שלא מצאתי בעצמי את
היכולת להתווכח ופשוט הלכתי להתארגן בעצמי, משכתי את הג'ינס
הישן והאהוב שלי ולבשתי אותו, גרביים חמות וסריג גולף שחור
ונוח. מתחת לגולף לבשתי גופיה עם שרוולים ארוכים למקרה שיהיה
פחות קר ומעל לכל מעיל הצמר האפור שלי. העפתי מבט במראה
וגיליתי שהלב שלי פועם בהתרגשות. חוויית בריחה כזאת לא חוויתי
מעולם והסומק בלחיי בשילוב המראה ה"אפל" שלי שיוו לי מראה
נהדר. התעשתתי בבת אחת מהתרוממות הרוח הקלילה שחוויתי והמשכתי
לארגן יחד עם גיא את התיק. הוא הרי תמיד שוכח דברים, בעצם...
הוא אף פעם לא ארז תיק לשום מקום - כדי שאוודא שארז כל מה
שצריך.

סיימנו לארוז את התיק וגיא כיבה את כל האורות בבית, הליכה
מהירה בגשם אל המכונית, גיא זרק את התיק אל תא המטען ונכנסנו
לרכב.
"נו, לאן עכשיו?" שאלתי את גיא, "צפונה? דרומה? לחו"ל?"
גיא חשב לרגע, הפנים שלו היו כל כך רציניות שנורא התחשק לי
לקפוץ עליו ולמלא אותן בנשיקות, אבל התאפקתי, זה עיתוי ממש
גרוע לנשיקות כרגע.
"אנחנו נוסעים צפונה, אולי אם נתמקם באיזה מקום שכוח אל בגליל
העליון יהיה להם יותר קשה למצוא אותי", וגיא הניע את הרכב
והתחיל לנסוע. "אתה חייב לספר לי, גיא, אתה הרי לא מצפה ממני
לנסוע איתך ברחבי מדינת ישראל בלי לדעת מה קורה", אמרתי בשקט.
"באמת, מה קורה כאן?"
גיא לא הביט בי, הוא השאיר את עיניו על הכביש ובקול שקט ועצור
ענה: "אל תלחצי, ענבל, תאמיני לי שאני עושה עכשיו כל מה שאני
יכול כדי שתהיי בטוחה וכדי שלא יקרה לך שום דבר נורא, אז עזבי
אותי עכשיו עם השאלות ותני לי להתרכז בנהיגה", והוא הדליק את
הרדיו מבלי לחכות לתשובה שלי, סוף שבוע רגוע בגלגל"צ בפול
ווליום במכונית והמוח שלי עומד להתפוצץ משאלות.

אחרי בערך שעתיים נסיעה, אחרי שתיקה מתוחה כל הדרך ובערך כל
הדיסקוגרפיה של מאריה קארי וג'ורג' מייקל בהתאמה למצב הרוח
המליצי של עורכי גלגל"צ, הגענו אל מושב כפרי בגליל העליון, לא
הצלחתי לראות את שמו של המושב, גיא כיבה את אורות הרכב ממש
לפני הצומת.
בנסיעה איטית מאוד נכנסנו אל המושב ועצרנו ליד בית מושבניקי
טיפוסי.
גיא יצא מהרכב וחייג מספר כלשהו בטלפון הנייד שלו, הוא לחש כמה
מילים אל הפומית וניתק, אחרי דקה או שתיים יצא מהבית גבר בגיל
העמידה, לבוש פיג'מה ומעיל דובון ירוק של הצבא. הוא וגיא
הסתודדו לרגע בצד ואז הוא הלך, משאיר משהו ביד של גיא.
"בואי, יפה שלי, תראי איזה רומנטיקה הכנתי לך", גיא אמר ומבט
משועשע בעיניו.
יצאתי מהרכב, רוכסת היטב את מעילי, הרוח הצפונית הקפיאה את
עצמותיי וקיוויתי שלא משנה מה גיא רוצה לעשות עכשיו - שנעשה את
זה במקום סגור או שאהפוך לקרטיב מהלך מהר מאוד.

עלינו במדרגות מעץ אל הקומה השנייה של הבית, בחלק האחורי שלו.
גיא שלף מפתח ופתח דלת בקצה המדרגות. נכנסנו אל החדר והדלקנו
את האור - זה היה צימר.
כן כן, צימר אמיתי מרוהט בפשטות כפרית רומנטית, ג'קוזי והכול.
"נשאר כאן קצת, אולי העניינים ירגעו", אמר גיא ופיהק. הוא פתח
את התיק והוציא משם מברשת שיניים ופיג'מה ונכנס להתקלח בג'קוזי
הענק.
חשבתי לעצמי שנחמד באמת שהפעם הראשונה בה אנחנו נוסעים לצימר
יחד חייבת להיות כזאת מסתורית ודרמטית.

(המשך יבוא)