[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יולי ויצמן
/
אפילוג

היא תפסה את השיער שלה בכף ידה הפרושה, כיווצה היטב את
האצבעות, הרימה בחוזקה את כף היד ומיד הורידה אותה למטה, מטיחה
את ראשה בשולחן.
פעם אחר פעם, עוד מכה ועוד מכה עד שאפילו צעקותיה לא נשמעו
יותר בחלל החדר ודממה כבדה ומוחשית הסתררה בחדר.
כשפתחה שוב את כף ידה שמה לב כי היא נושמת בכבדות, נשימות
שטוחות ומהירות, כל גופה שטוף זיעה וטיפות זולגות לאורך עמוד
השדרה שלה.
"אוי שיט, החולצה החדשה שלי עכשיו תתקמט", היא חשבה מחשבה
זריזה, והמחשבה מיד נעלמה כלא הייתה. היא הזדקפה, מביטה
לצדדים, ראתה שאין אף אחד שמסתכל ופנתה להביט באישה השרועה על
השולחן. רגליה בזווית מוזרה מתחת לשולחן וראשה מונח על המשטח
האפור כששלולית המתפשטת לאיטה תחתיו.

כמה פעמים דמיינה את הרגע הזה בראשה.
לעיתים היו המחשבות מקבלות תפנית מעניינת ולא צפויה בדמות הראש
של האישה הגבוהה והקרירה נחבט במשקוף הדלת פעמים אינספור, ידיה
שורטות את קירות האבן הלבנים וציורי ילדיה הדבוקים על הדלת
מתמלאים רסיסים אדומים וחמימים.
לעיתים הייתה האישה מתחננת, מבקשת רחמים, בוכה.
ברוב הפעמים היא לא הוציאה צליל ולא אמרה מילה, קפואה וקרירה
כמו תמיד, כשכל כולה שליטה עצמית, ממש עד הסוף.

היא הסתכלה שוב סביבה, עדיין אין אף אחד. היא יישרה את חולצתה
החדשה וניגבה אגל זיעה ממצחה, מיישרת שערה סוררת תוך כדי ניגוב
מבלי להשקיע מחשבה בתנועה הכל כך יומיומית וכל כך לא קשורה
הזאת.
שתי נשימות עמוקות... וחזרה לעבודה.
בעוד כמה דקות ייכנס מישהו למשרד ויגלה את השלולית על השולחן
ואת ערימת הדפים הזרוקים על השטיח הכחלחל.
תתחיל בהלה ברחבי החלל הגדול וטלפונים יתחילו לצלצל. בטח יגיע
הקב"ט הגמד ויאמר שכולם צריכים להישאר בפנים עד שיקבלו הוראות,
והיא לא תוכל לצאת לסיגריה.
היא חייבת לצאת עכשיו לסיגריה!
חטפה את הקופסא והמצית מהשולחן שלה ובצעדים זריזים התקרבה אל
עבר הדלת. לחצה על הכפתור שפותח את הדלת ויצאה אל האור.

השמים כחולים, רוח קרירה ליטפה את פניה.
זאת שעה עמוסה במשרד ואף אחד אחר לא בהפסקה, רק היא והסיגריה
בזמן איכות, לבדן בחוץ.
היא התיישבה על הספסל הכבד והביטה מטה, מגלה טיפת דם זעירה על
נעלה הימנית.
העולם הסתחרר פתאום, היא הרגישה שראשה כבד ושהכול סביבה מיטלטל
מצד לצד ללא כל שליטה, ראייתה התעמעמה בבת אחת ונקודות אור
וחושך עברו בחטף מול עיניה, קשה לנשום...
היא הרגישה את עצמה נסחפת אל השיכחה ולא יכלה לעשות שום דבר
כדי לעצור את הנפילה.





- דוקטור, מה את אומרת?
- כן, אני לא מופתעת... תמיד תהיתי מה קורה עם זאת. שחררנו
אותה מוקדם מדי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מדאיג אותי
לחשוב מה יקרה
לסלוגן הזה בזמן
העיון, שפצור
ומחזור.
אני די חושש
לגורלו.


תגובת מערכת:
ובצדק


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/1/06 0:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יולי ויצמן

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה