רק שלשום הוא התבכיין לי. זה היה מצחיק, באמת. הוא ישב לו על
הכיסא בהפסקה, אחרי שיעור מחשבים, יושב אומלל עם מבט כזה של
"תעזבו אותי" שאומר בעצם "אני רוצה תשומת לב"...
אז ניגשתי אליו!
"מה קרה", שאלתי.
לא עונה. מתחמק, ממציא תשובות... ואז, בדיוק כשעמדתי לקום
וללכת, הוא צעק לי: "אני לא יכול בלעדיה!"
משעשע...
ישבתי, שאלתי אותו למה, למה הוא לא יכול להתגבר עליה, למה הוא
מנסה להתגבר עליה אם הוא לא יכול, אבל הוא שוב לא יכול היה
לענות לי. לאחר דממה קצרה הוא אמר: "אני אתאבד!"
צחקתי. מה לעשות? זה היה מצחיק! גם אני בגילו הייתי כולי בקטע
ההתאבדות הזה... נו אז קורה, חולף. מצחיק.
שאלתי אותו מה יקרה אם היא תתאבד, והוא צעק "כן! זה יהיה
מעולה!" ואני צחקתי עוד יותר, והוא התחיל לאמר "לא, לא, זה רק
יגרום לי לסבול יותר..." אז הצעתי לו שיתאבדו ביחד. לאחר
שצחקנו קצת ביחד ווידאתי שהוא נרגע הלכתי לאכול. הוא העדיף
להשאר רעב... נו, שיהיה.
ועכשיו אני עומד מעל שלולית דם ענקית. את הגופות שלהם פינו,
אחרי שהוא קפץ מהקומה התשיעית ומשך אותה איתו. גם ההמון התפזר,
רק אני נשארתי שם, לבד עם הסיגריה, בוהה בשלולית הדם. את
ההשתקפות שלי לא ראיתי בה, היא כבר התחילה להקריש, אבל כל הזמן
נדמה היה לי שאני רואה בה את הפנים שלהם. מעניין, שהדם שלהם לא
שונה ממש, לפחות לא ויזואלית. שלולית דם אחת משותפת לשניהם.
שלולית אחת לשני אנשים. נחמד. לפחות ככה הם ביחד.
חייכתי חיוך מריר והשלכתי את הסיגריה לשלולית הנקרשת, מצפה
שהיא תדלק ותבעיר עמוד אש ענקי, וכתם שחור ישאר פה לנצח לזכרם.

אבל היא סתם כבתה בנוזל הסמיך והדביק.
קיבינימאט... אנשים טיפשים.