מהמרפסת רואים רצועה של ים תפורה בין גגות רבי הקומות וקו
האופק, צעיף כחול דק ההולך ומחליד ככל שהיום קרב אל סופו.
היד שלה אבודה בתוך השיער שלו (או לפחות מה שנשאר ממנו, כך הוא
חושב בינו לבין עצמו), משוטטת להנאתה, כמו לסרוק ולסדר את
המחשבות, במסרק אצבעותיה העדינות, כך היא תמיד אומרת בחצי חיוך
שובב מהול בקריצה קלילה.
בשעת הערביים הזו נדמה כי דבר לא יכול לשים קץ, על המרפסת הזו,
לרוח הנעימה המשוטטת בתזזיתיות מה ומרעידה לריקוד בלתי מוכר את
כל צבעי הפרחים באדניות.
מאוחר מדי, אבל היא לא יודעת, הוא חושב לעצמו. ליטוף מעביר בו
צמרמורת והוא זע קלות בכיסאו ולרגע ראשה מאיים ליפול מחיקו
כאגרטל שהשולחן נשמט מתחתיו. הכל חוזר לקדמותו ונשמעות רק
היונים על הגג. דווקא כאן, הן מעולם לא הקפידו לבקר. חלונות
רבים בבית הדירות הזה היו מעוטרים שקית מים, קוצים מפלסטיק
ושאר קמעי קסם, אך כאן, מבלי כל אלו, נשמר השקט והרוגע. יותר
מדי שקט ורוגע, הוא חשב לעצמו.
השמש טבלה בים כשחיין שנאבק לקחת נשימה לפני שהמים יכסו את
פניו שוב. השמש הזו עוברת לבוקר חדש, אחר, ואני עוד כאן...
אותו נאום נשא בראשו ערבים רבים, על אותה מרפסת, הוא במחשבותיו
והיא, נעולה בחוץ, בדממת העלים ורשרוש הרוח, מסך שווא של ערב
רומנטי... כמה רומנטי וכמה פתטי חשב.
שיערה האדמדם רפרף מעל פניו כאות להבהוביה האחרונים של השמש,
גסיסה אטית ומדממת, דמומה, דוממת.
הוא קם, בעדינות, מניח את ראשה על אחת הכריות. היא תמיד אהבה
את הכתומה, נזכר לפתע. בצעדים קלים, חרישיים, פנה אל הסלון.
עיתוני השבת על הספה, והוא עוד לא קרא אותם, אך פתאום נהיו כל
כך לא חשובים. אולי הוא יקרא אותם מאוחר יותר, כמו בכל הפעמים
הקודמות.
על השולחן בפינת האוכל פשפש אחר נייר ושרבט בעט כהרגלו "יצאתי
לרוץ". הוא נעל את נעלי הספורט והתגנב בשקט החוצה, הדלת שנסגרה
מאחוריו איננה נפתחת מבחוץ, רק מבפנים.
היציאה מהבניין הציפה אותו אדרנלין והוא שעט בלי החימום הקבוע,
עליו דאג להקפיד בהתמדה ראויה לקנאה. דמו געש, עוד הרבה לפני
שליבו החל במקצבו של תוף מלחמה המסתער קדימה כספינת קרב.
האוויר הקריר גרם לו להרגיש קל כנוצה והוא גמע את מסלולו הקבוע
מהר הרבה מהרגיל. לאחר כמה בניינים החליט לקחת את הפניה ימינה,
ולחקור את טיילת הרכבת החדשה שהשכנה מלמטה לא הפסיקה לדבר
אודותיה מאז שהעבודות הסתיימו לפני כחודש.
השביל היה ריק מאדם ולאחר מרחק קצר נפתח מעגל רחב, מוקף פנסים.
צלליתה של דלת פתוחה נראתה משמאלו, אשר הובילה מעבר לקיר
האקוסטי של מסילת הרכבת. בעקבות צלליתו המושלכת קדימה לרגליו,
הוא פסע לעבר הדלת, ראשו מהסס מעט מעבר לסף. הכל היה שקט ואפל,
רק רמזורי הרכבת עמדו, כאורותיה של ספינת חלל בעלת צורה משונה
ביותר. הוא חזר על עקבותיו, עודו מתנשם מהריצה שנפסקה
בפתאומיות.
לפתע, זעקה צורמת פילחה את האוויר ושעטת קרונות סוערת חלפה,
כמו מבתרת את גבו בכוח הקול בלבד. השעה הייתה מאוחרת, ובכל
זאת, הייתה זו רכבת נוסעים. ריח כבד נותר מאחוריה, ריח של דלק,
של שמן, של מנועים, אך משום מה, בנחיריו הוא, היה זה ריח אחר,
לא מוכר.
במבט חטוף אל השעון הבחין כי השעה הייתה קרוב לעשר. היא ודאי
דואגת כבר, חשב, מופתע כמה לא מוטרד היה מכך כשהשאיר את המכשיר
הסלולארי בבית. מי רץ עם פלאפון? חשב לעצמו.
הדרך חזרה הייתה ארוכה, הרחובות ריקים, כל כך שוממים, אפילו
כלב אין כאן, גם לא חתול.
בכניסה לביתו עמדה אותה שכנה שדיברה פעמים רבות על הטיילת (כמה
אפשר כבר לדבר על שביל מרוצף אבנים וכמה פנסים מדובללים). היא
רכנה על ברכיה כמו לקשור שרוכי נעליה, אך הייתה ללא תזוזה.
הוא עצר לידה, בלי לדעת איך לגשת, או מה לומר, הוא פשוט נעמד
קרוב. או אז הבחין כי לא הייתה זאת צלליתה הארוכה המכסה את
המדרכה לפניהם, אלא שלולית ניגרת אשר באור הדל דמתה שחורה, אם
כי מיד הבין שזהו דם, דם רב וגופה של אישה צעירה, מעט נמוכה.
אדם ירד במדרגות הבניין ולפתע אורות הכניסה נדלקו, ושיערה
האדום כמו ניצת, לפתע בהק בעיניו המסונוורות ודמו קפא.
"תמר!" הצעקה חלפה ללא הדים וכבתה במהרה באפלת הלילה, יחד עם
אור המדרגות.
העלטה כיסתה את שלושתם, ורק הבהוב פנסים אדומים הפר אותה כעבור
מספר רגעים ארוכים.
...
שעה מאוחר יותר, בעודו יושב בתחנת המשטרה, ניגש אליו אחד
החוקרים והניח על השולחן שלפניו מעטפה לבנה.
"היא השאירה את זה בשבילך."
הוא היה גבר גבוה ומוצק. שפתיו כמעט לא זזו כשדיבר, ובעיניו
מבט ממוקד כזכוכית מוצקה. איך הוא עושה את זה? הוא רתח בקרבו.
הוא הפך את המעטפה ועליה זיהה את כתב ידו. "יצאתי לרוץ, עופר".
בפנים הוא מצא שני דפים מקופלים ומכוסים בכתב ידה הצפוף.
ככל שניסה, הוא לא יכול היה לקרוא. האותיות התערבבו מול עיניו
וקירות החדר הפכו מטושטשים. באוזניו הדהדה צפירת הרכבת ונחיריו
התמלאו שוב באותו ריח כבד, ריח מוות.
נפט שחור כיסה את עיניו. בחדר החקירות, על מצחו של חוקר מאיים
למראה הופיעו אגלי זיעה. קולו הרועד נשמע במשרד, מצידו השני של
קו הטלפון, מזעיק רופא בדחיפות.