העיקר להתחיל, אני שקרנית, ממלאה את עצמי בשקרים, ערימות על
גבי ערימות של שקרים, מה אני מרגישה או חושבת או יודעת? בסופו
של דבר אשליה, מתפוגגת לאט, לא יודעת יותר איך לחשוב, וגילי לא
מופלג ושנותיי לא רבות, גם כאב מתפרץ כמו הנאה ממכרת, לא חדור
ולא יגע, מנמנם.
מי אני? ומה מניין שנותיי? טרם בורר, רק הצל שצילו הוא עצמו,
אך מסתתר בין רגליי. לא מתפרש על פני אדמה ולו תהיה שטופת
שמש.
איפה השאלה? אותה שאלה מקוננת שחדרה את לבי ופלחה את שד
עצמותיי עד צמרמורת?
לא כמו פעם, אני לא מסתתרת, עכשיו נעלמת והרעש, הרעש, לא חודל
לחלחל ואני מזדעזעת, ממה?
שהתקיימתי בחוץ בראשם של זרים, יחפה לא מוגנת, נתונה לחסדי
אחרים, יתכן שחשבו על רגליי? על ידיי? על ראשי? יתכן שהפשיטו
והותירו לבי חשוף, מתחנן לאויר, לשלוה? אך אני לא ראיתי את
אותם אנשים, לא חשתי מרות הגורל, המוסר, מעליי, לא ראיתי
רגליים או עיניים או פה מדבר, אך דמיוני בכל זאת לא שוקט, לא
יודע דבר מלבד אפלה ותקוות, על עצמי ובפרט על פניי.
יתכן שאתה אלוהים לא שומע? יתכן שאתה מסתחרר מעצם תחושת קיומי?
אתה, אלוהים, לא ראית רבות מבני מינך מסתתרים מפאת יראת פניך,
ואותי שחדלתי להיות בדמותך לא ראית גם כן?
ואולי לא שמעת את קריאתי, להציל את אותה נערה מתולתלת, מסבך
ידיו של עבר לא מובן, והנה אותה נערה נעלמת וכבר לא רואה את
ידיה מגששות בחופזה להספיק אל הווה, ולא ראוי להיות הווה, אשר
כל כמיהתו
לא לדעת.