מנהל המוסך הסתובב מסביב למכונית שלי ורשם כל מיני פרטים.  אם
הייתי רואה אותו סתם ככה ברחוב, בחיים לא הייתי מנחש שהוא עובד
במוסך.  הוא אפילו דיבר עברית במבטא ברור.
"כמה זמן זה יקח ?" שאלתי אותו לפני שעמד ללכת לנהל את עסקי
המוסך.  הוא נעמד במקום, בהה באוויר לכמה שניות, יישר את מבטו
וענה לי, "עד 2:00 בערך."
"כל כך הרבה זמן ?" התפלאתי, והוא הגיב, "כן.  אם לא נתקשר עד
2:00, תתקשר אלינו."
"טוב, תודה", סיימתי את השיחה בנימוס והוא הלך לדרכו.

הסתכלתי על השעון.  השעה היתה רק 8:11.  ציפיתי שאצטרך לשרוף
קצת זמן, אבל שש שעות ?  זה היה מוגזם.  למזלי צמוד למוסך היה
קניון.  זה לא שיש כל כך הרבה דברים לעשות בקניונים, אבל עדיף
להסתובב שם בחוסר מעש מאשר להירקב במוסך המסריח מול שתי
מזכירות מכוערות ומוסכניקים מזיעים.  האמת היא שבכוונה לא
אכלתי  ארוחת בוקר בבית באותו היום, שיהיה לי לפחות משהו אחד
לעשות.

התישבתי בשולחן קטן ליד חלון של אחד מבתי הקפה בקניון.
המלצרית המליצה לי על מבצע של קפה ומאפה, אז הזמנתי קפוצ'ינו
וקוראסון שוקולד שהגיעו לשולחני לאחר חמש דקות.  אכלתי עם כפית
את החלב המוקצף של הקפוצ'ינו, והרגשתי את מרקמו הנעים נוזל
לאיטו אל תוך גרוני.  עצמתי את עיניי והקשבתי למוזיקה הקלאסית
שהתנגנה ברקע.  אני לא מאזין בדרך כלל למוזיקה כזאת, אבל באותו
הרגע היא פשוט התאימה למצב הרוח שלי.  עדיין עם עיניים עצומות,
לקחתי ביס גדול מהקוראסון.  הוא התפורר אל תוך הפה שלי, ומילוי
השוקולד שבו גלש בדיוק על הלשון שלי וגירה את העצבים שלה.
הרגשתי איך השמש יצאה מאחורי ענן ושלחה כמה קרניים נעימות
שליטפו את פניי בחושניות.  פתחתי לאט לאט את עיניי ואז ראיתי
אותה.

המוזה ישבה מולי והסתכלה לי עמוק לתוך העיניים.  היא היתה עד
כדי כך יפה ומלאת עוצמה שגרמה לרטט של עונג טהור לעבור בגופי
מהשערה שהזדקרה הכי גבוה, עד לשפיץ ציפורני רגלי ובחזרה.  ככה
ישבנו, מהופנטים אחד על השניה בזמן שהרגיש כמו הנצח אבל היה
למעשה כדקה.  ואז היא פשוט נעלמה בדיוק כמו שהגיעה ושחררה אותי
מקסמה.

חיסלתי את המאפה ושתיתי את שארית הקפה בשלוק.  משכתי את התיק
שלי ממתחת לשולחן בפרנזי ופתחתי את התא הקידמי בהינף ריץ' רץ'.
חיפשתי בין כל השטויות שהיו שם, אבל לא הצלחתי למצוא שום עט.
"שיט."  סגרתי את התא ופתחתי את התא הגדול של התיק.  היה שם
שקית צהובה, כמה דיסקים צרובים, וחבילת ביסלי.  
"המחברת...איפה המחברת ?"  סגרתי את התיק, זרקתי כסף על השולחן
ועזבתי את בית הקפה בהליכה מהירה לכיוון אופיס דיפוט.

התרוצצתי בין מדפי אופיס דיפוט כמו מיכאל שומאכר במירוץ
הגראנד-פרי עד שנעצרתי לשימחתי הרבה במחלקת המחברות והדפדפות.
כל מה שרציתי היתה מחברת אחת קטנה ופשוטה עם שורות, אבל אופיס
דיפוט סיבכו לי את החיים.  היו להם מחברות גדולות, ענקיות, עם
ספירלות, בלי ספירלות, שמנות עם חוצצים, רזות עם כריכה קשה,
חזקות עם עטיפה של פרוות נמר סינטטית, וגם חבילה של מחברות
חומות!  קרעתי את הניילון שהגן עליהן ושלפתי מחברת אחת.  רצתי
לקופות ובדרך תפסתי את העט הכי פשוטה שיכלתי למצוא.

נעמדתי בתור בקופה היחידה שהיתה פתוחה בשעה ההיא של הבוקר.
מלפני עמדה אישה מבוגרת נמוכה ומגעילה לבושה בבגדים שיצאו
מהאופנה לפני חמישים שנה.  ברגע שהגיע תורה והיא אמרה לקופאי
"בוקר טוב" בקולה המריר, ידעתי שזה לא יהיה קצר.
"אני רוצה להחזיר שני מוצרים", היא אמרה והצביעה על עכבר ומשטח
מהודר לאותו העכבר.  אילו המוכר היה יודע שהוא פתח את תיבת
פנדורה כששאל את הגברת, "מה הבעיה עם המוצרים גבירתי ?" אני
בטוח שהיה מחליף אותם מהר וללא שאלות מיותרות.  כמובן שהוא עשה
את הטעות, והגברת פצחה במזמור זיבולי שכל, מסוג הזיבולים שרק
נשים מבוגרות יודעות לחרבן.  דימיינתי איך היא הכינה את עצמה
במשך שעות לנאום המיותר שלה לאומת אופיס דיפוט.

ניסיתי לשמור על קור רוח ולהתרכז בזיכרון של המוזה שדהה בראשי
מרגע לרגע.  לאחר שסוף כל סוף לקח הקופאי המיואש את מוצרי
הגברת בחזרה לחנות חייכתי חיוך רחב, אבל היא כנראה ידעה שהיא
עושה לי דווקא כששלפה קלף מהשרוול - טופס הזמנה לטלפון אלחוטי
שמילאה לפני חודש.  נתתי מכה על הדלפק מרוב באסה.  אומנם
הקופאי הביא את הטלפון המדובר במהרה מהמחסן, אך היא ביקשה ממנו
שיפתח לה אותו ויחבר את כל הבטריות והכבלים.  תוך כדי עבודתו,
היא שאלה כל מיני שאלות מפגרות כמו אם יש בקופסה את החיבור
לחשמל ואם הטלפון מסוגל לספוג קרינה מהשמש.

שבריר שנייה לפני שאיבדתי את העצב האחרון שלי, סיימה סוף כל
סוף הגברת את עסקיה ופינתה את המקום הכל כך יקר שלה ליד הקופה.
הזזתי את המחברת והעט לכיוון הקופאי שחייך חיוך זדוני ואמר לי
שאי אפשר לקנות מחברת בנפרד, חייבים לקנות את כל החבילה.  לקחה
לי שנייה לעכל את דבריו, ועוד חמש לרוץ בטירוף בחזרה למחלקת
המחברות והדפדפות.  חטפתי את שארית החבילה של המחברות החומות
מהמדף ורצתי בחזרה לקופה שלמזלי נשארה פנוייה.  הקופאי חישב
מחדש את המחיר שהסתכם בסך של 38 שקלים חדשים.  הוצאתי את הארנק
וכל מה שמצאתי בו היה מטבע של חמישה שקלים.  ניגשתי בצורה הכי
טבעית בעולם לעבר כרטיס האשראי שלי, זה שהשארתי ברוב טיפשותי
ביחד עם שאר הכרטיסים המגנטיים שלי בארנק אחר.  מלמלתי לעצמי
"שיט" וברחתי החוצה, מה שכמעט גרם להתקף לב של השומר הזקן
בכניסה.

רצתי כל כך מהר, שפשוט עברתי על פני חנות סטימצקי בלי למצמץ.
חזרתי על עקבותיי ופרצתי לחנות.  שתי מוכרות חנג'יות היו
עסוקות בדיון לוהט על איזשהו ספר חדש, דיון שקטלתי ללא בושה.
"שלום, יש לכם אולי מחברות ועטים ?"  המוכרות ניענו את ראשן
בשלילה.
"מה, בסטימצקי אפשר רק לקרוא ולא לכתוב ?"  המוכרות צחקו בקול
רם וסידרו את החולצות שלהן שמשום מה הרגישו מחניקות כמעה.
"ניסית באופיס דיפו ?"
"כן, הייתי שם כבר.  הם מוכנים למכור לי רק בחבילות, וכל מה
שיש לי בכיס זה חמישה שקלים חדשים."  המוכרות הרימו את כתפיהן
בתנועה שהן לא יכולות לעזור לי יותר מה שכמובן הזניק אותי
בחזרה למסדרונות הקניון.

הסתובבתי בטירוף של החיים בקניון כשראיתי לפניי חנות של הפנינג
בה קניתי לפני חודש מחברות ספיידרמן לאחי הקטן.  זינקתי מיד אל
מוכרת צעירה בחנות שנרתעה אחורה.
"שלום", אמרתי תוך כדי התנשפות כבדה.
"יש לכם אולי מחברות בבקשה ?"  המוכרת חשבה לרגע והגיבה.
"כדאי לך לבדוק באופיס דיפוט."
"הייתי שם כבר.  הם מוכנים למכור לי רק בחבילות, וכל מה שיש לי
בכיס זה חמישה שקלים חדשים."  היא ניגשה לאחד מהמדפים ושלפה
מחברת בכריכה מוזהבת.
"הנה, זה עולה 2 שקלים."  לא האמנתי שמחברת מפוארת כזאת תהיה
כל כך זולה.  לקחתי אותה, ושמתי לב שליד ה2 שהמוכרת ראתה ישבה
לה עוד 2.
"את בוודאי מתכוונת ל22 שקלים."  היא הסתכלה שוב במחיר, הפעם
מקרוב.
"אוי!  אני מתנצלת.  זה כל מה שיש לנו."  הודתי לה בנימוס
וטסתי החוצה בהמשך החיפוש שלי.

לאחר שהגעתי לסוף הקניון, רצתי החוצה לרחוב, לאחר שהגעתי לסוף
הרחוב, רצתי לכביש הראשי, ולאחר שהגעתי לסוף הכביש הראשי, רצתי
למרכז העיר.  לא עבר זמן רב עד שראיתי שלט דהוי בצבע כתום עליו
היה רשום:
"אברהם כלי כתיבה ועיתונים".  נכנסתי בסערה לחנות כמו שד
טזמני.  גבר שמן, שהיה כנראה אברהם, הרים את משקפיו כדי לראות
מי החוצפן הזה והביט בי בקשיחות כשהסתערתי על מחברת עם עטיפה
של הפאוור ריינג'רס, וחטפתי עט שחורה מפלסטיק שקוף של איזה
חברה מהונג קונג.  קפצתי לדלפק ושאלתי כמה זה עולה.  הוא הרים
את יד ימינו והראה את חמשת אצבעותיו.  שלפתי את הארנק, פתחתי
אותו, נתתי למטבע היחידה שהיה בו ליפול אל תוך ידו של האברהם
הזה, והרמתי את ידי באוויר לאות ניצחון!

התפרקתי בחוץ על ספספל שעמד ככמה עשרות מטרים מהחנות.  פתחתי
את המחברת בעמוד הראשון, הורדתי את המכסה של העט עם השיניים,
ולא הצלחתי לרשום אפילו אות אחת.  הצמדתי בכח את העט למחברת,
וכל מה שיצא היה נקודה שחורה.  סגרתי את המחברת באגרסיביות.
הייתי כל כך עסוק במסע הצלב הארוך והאינפנטילי שלי עד כדי כך
שהמוזה נשכחה ממני לגמרי.  

התכופפתי קדימה והשענתי את ראשי על שתי הידיים שלי מרוב
תיסכול.  לפתע שמעתי צחוק מתגלגל מימיני.  הסתכלתי וראיתי אותה
שוב, המוזה!  בהתחלה לא הבנתי מה קורה, אבל צחוקה רמז לי מאיפה
באמת הייתה אמורה להגיע ההשראה לסיפור.  חייכתי, נישקתי אותה
בעדינות על הלחי, אמרתי לה תודה, והתחלתי לכתוב.