ירדתי למקלט העצמיות, שם אף אחד לא מבקר,
גררתי בקושי את דלת מחסום אישיותי,
ומראה משובב נגלה לנפשי:

שדה פרחים רחב ידיים וחסר גבולות,
מלא במראות מרנינים, אפוף ריחות משכרים ובצלילים שובי נפש.

לא עמדה נפשי בפניו, התפרקה והשליכה עצמה אליו, נכספת
לשכרונו.

ורצתי.רצתי כאחוז דיבוק בשדה חסר הגבולות.
מתענג בדרכי מקרני שמשו המלטפות אך שורפות,
מתמוגג ממראה פרחיו המרהיבים אך מעוורים,
שואף לתוכי את ריחותיו הניחוחים אך מטשטשים,
מאזין לרחשי צליליו הנעימים אך מחרישים.


גברת הזמן את תפקידה ממלאת.
השדה לאיטו לביצה הוא הופך, וחוסר גבולות ללא כלום מתהווה.
קרני שמשו אינן מלטפות,מראותיו כבר לא מרהיבים,
ריחותיו אינם ניחוחים, וצליליו כלל לא נעימים.

נותרתי לבדי, שקוע ואפוף אפילה, שרוף ועוור, מטושטש וחרש.

כמו תינוק המגשש את דרכו מרחם אמו לחיים חדשים,
מצאתי את שביל חיי חזרה לביתי.

ולפעמים, בלילות, בחדרי חדרים,
      מתפתה נפשי לעוד מבט אחד, חטוף וזהיר, לאותו שדה פרחים.