טירונות אוגוסט 2005
פלוגת בז - מחנה 80.

אני תוהה אם אזכור.
בחמש עשרה דקות ההפסקה שתיכף ייגמרו, ישובה על בטונדה תחת שמש
טופחת קלות על השכם - ח"ח, חיילת, בכית כשהיה לך מותר. עוד כמה
ימים של חוסר שינה וריצות, עוד כמה לילות תחת שתי שמיכות בפינת
אוהל אמריקאי מאולתר, לאכול עוד כמה כפות גדולות מחול הטירונות
וקדימה- לרחבה הסופית, לאוטובוסים הגואלים...
מבנים קטנים מלבניים מתקלפים, אוהלים, פריקסטים ובטונדות. המון
טלפונים ציבוריים פזורים כמו פטריות אחרי הגשם, גשם הטירונים
הירוקים שצריך ללמד אותם הכל ולדעת מראש שיחשבו שאלה שטויות,
וטרטור, ושאין בזה טעם. ולדעת גם, שימצאו כמה שירצו לדרוך על
חבריהם, וכמה שיגנו. אני חושבת שיכלתי להיות מפקדת טובה.
אני יודעת שאשכח את הטבע הזה במהרה, אין הרבה נוף כאן, רק גזרי
הרים מעבר לבטון ומתכת, ושקיות מתעופפות מעצמן בין שבילי החול.
טבע חם, מחניק ביום וקפוא בלילה, מדבר ממש, אבל לא. כדאי
להגדיר אותו כטבע של הטירונות.
גשם ירוק של סככות אוהלים, הרוח בוחשת ומעבירה אותנו ואותם
ממקום למקום, אזור נודד שכזה, שחדור בהרגשה של עלבון ועייפות,
וקצת מורל, מאובזר ומוסווה היטב, שרק מי שירצה ויוכל להמציא
אותו, ימצא אותו באמת.
כולנו ירוקים, והטבע חום, ואם ירוק אז הסוג החונק, הטרופי,
הטירונאי.

ננטשנו על ידי המפקדים, אנחנו יושבות ומחליפות טלפונים, כאילו
מחר נצא לחופש משערי השין גימל ונבכה מאושר ופרידה, אבל לא -
יש עוד המון דברים לעבור, וקיר הפריקסט המחורר ספק מכדורים ספק
מגילו המופלג עוד יספוג הרבה צעקות וקולות ואולי עוד קצת בכי
שלנו. נהיינו מעגל הרבה יותר קטן עכשיו, בנות ששתקו פצו את
פיהן ודיברו מזמן, ניקינו שירותים ביחד, מה יכול להיות קרוב
יותר מזה?
אני כותבת וידית האחיזה של ה-אם 16 עוזרת לי להחזיק את הדף.
הנשק פרוק, בדוק ונצור ואני שבוזה עפוצה ובהתקף כתיבה חולני
(אגב, עפיצות היא עייפות צבאית או צה"לית). האוויר צח ובפריקסט
השני יש המון בנות בלי מפקד, כנראה ננטשנו כולנו.
מתחלפים לנו כל המפקדים בקרוב, זאת שמועה שאמורה להפוך אמת
בערב אבל הקולות כבר מזמן נשמעים, מכל צד, על כך שזכותנו לדעת.
הבנות נכנסו לסרטים חזק ועמוק.
צרחות וצחוק, שמזכירים גן חיות בשעותיו הפעילות. המתורבתות
יותר רק אומרות ששש וצוחקות יותר בשקט. מה לעשות, לא כולנו
מסתדרות עם כולנו.

הערב נושם לרווחה לתוך האפים הצמאים לו, ואנחנו נהנות מבלי
לשים לב, ועוד כמה דקות זה מרגיש כאילו יישמע כאן שיר, רגע,
הנה הוא, כבר קיים כאן הרבה זמן ועד עכשיו לא שמתי לב. חבורת
מתבודדות במעגל קטן, תחת עץ רחב

(מסדר לא צפוי, ולא הצלחתי לסיים)

אופק האוהלים נצבע בכתום, פסטורליות שלא במקום. שלווה ושקט,
שקט בלי צרחות  ופקודות, בנות שהולכות לשרותים עם גלילים
גדולים. מטוס רחוק רועש, והיום מתכונן לשינה. יש עוד משחק
ספורטיבי אחד או שניים, ונלך לישון גם אנחנו. יש כאן יותר חופש
היום, או שזאת רק אני... מחר שומרים על כל העולם, סיפורים
מפחידים לא חסרו לנו, אני שוכבת על הבטונדה החמימה ועדיין
מצמרר להזכר.
טלפון ציבורי מיותם.
קופסה שהיא בעצם "מפסק ראשי".
סדק מפלצתי בבטונדה, שהבלטות המאובקות שלה נראות לרגע כמו
מרצפות חדר אמבטיה. עשבים שוטים ויבשים. שקט.

שוב בוקר.
הכביש שמאחורי הבסיס רועש וזז לתל אביב.
ככה נשמע לי, כי אני רוצה לתל אביב. וכי כשאני נזכרת במי שמחכה
לי שם בפתח, אני מתגעגעת מאוד מאוד.
הדברים הפשוטים נהיו יקרים כאן, בתוך האבק האבנים נוצצות עוד
יותר... והאבן שלי, ההמטייט השחור על שרשרת כסף דקה, שרשרת
שניתנה מאהבה, בבית מוגנת על ידי שני מנעולים.
מי שלא היה בטירונות, אנשי הבצפר הרציניים והבגרותיים, לא יודע
מהו קיפול מעטפה, קיפול ארבע ומסדר, אבל הוא לא יודע גם איך
מגיעים להבנה שכל מה שיש לך זה הבית.

מצחיקים הטירונאים מכאן, מלמעלה בעמדת שמירה. אפרוחים צורחים
ורצים. אנשי השדאות עטורי העלים הילדותיים, מעניין אם המפקדים
צוחקים בלב.

אני לא
שומעת
ר-קי-עות.

מחלקת רפאים.
אני מטעינה את הפלאפון מאחורי כל הפלוגות החיות, מול בטונדות
ואוהלים השרויים בשקט תמידי. כתובות על הקירות וכמה ציורים זה
כל מה שיש כאן. השמש שולחת קרניים אחרונות ומסתתרת, הולכת.
ציפור מראה קולה. עץ רחב ידיים וספסלים, הכל חופשי ורחב, מאחור
כמה מכונות קפה וגלידה, שהן המעבר לפינה שלנו, פעילות עדיין.
ואני לא יכולה שלא לחשוב, אחרי מה שעברתי בלילה הקודם, שהחיים
הם רק מסדר, הם בנויים ממסדרים שאנו מתייצבים בהם והולכים,
רושמים אותנו ואנחנו הולכים, ממשיכים הלאה. כותבות בחול על
החוף, שהגל הבא ימחק ללא רחמים. ואם מרגישים לעומק, לא אמורים
להיות רחמים.
בלילה שעבר הייתי במיון בבית החולים הלל יפה שבחדרה. מכונית
פינוי לקחה אותי, ג'יפ צבאי מצויד במפקד מלווה.
אני נרתעת מלהתחיל לתאר את ליל המיון שלי.

אם יגידו לי שאתה לא אוהב אותי ואם יוכיחו
שאינך דואג לי ואם יראו ויבטאו בקול
את מה שמסתירות העיניים וימששו את הסיפור
שלי בידיהן הלא שטופות בברז
אם רק יאמרו הכל שקר תתעוררי
תנתקי ראשך מהכר, תפרידי ריסים
דבוקים ותסתכלי
תסתכלי

אביט עליך ולא עליהם, עליך מכולם
כי ביום מן הימים אמרת לי
בחרתי אותך והמילים
מתגלגלות במוחי ולבי ואינן עוזבות לעולם
והאהבה שבה עוטפים אהוב, היכן היא?
הרק במעשים הנראים מהצד? הרק בהם תמצית השיקוי
שגורם לך לזעוק כשכואב לשני? האם זה
הרעל וזה הנוגדן לאדם שהפסיק לדעת איך
מרגישים לבד? וכן,
לפעמים בא לי לזעוק ולבכות לנוכח הדברים
שאתה אומר, ולפעמים אני תוהה האם נכון הוא
המשפט האומר:
אסור לוותר
אך העולם רואה ואני רואה שבכל מבט
מעשה ומילה אתה קשור דואג אוהב ורק
אומר מה שיעשה לי טוב גם אם אינני גדולה
מספיק כדי להבין,
בתקופה האחרונה כבד לי על הלב, ולא תמיד אגיד בראש מורם- אני
מאמינה, כי יש דקות בהן אני נופלת ולא יכולה להניח שאתה
אך רק פחדנים בורחים מפני משבר.

(זה לא היה אמור לצאת ככה)

אני שומעת מוזיקה ומסתכלת על יו אס הגדול על בד בז' של אוהל
אמריקאי חד פעמי. המוזיקה לא עושה לי טוב וגם לא רע, כל שרציתי
היה גלגלים של רכבת שייסעו איתי מכאן, אך קושרים אותי לכאן
עדיין.

(לרועי)
שתי חברות הולכות מחזיקות ידיים.
האחת מקפצת והשניה הולכת לאט. האחת לבושה חצאית פרחונית, ברדס
שחור לראש השניה, בגדים ארוכים בבוקר החם.
האחת מדברת בלי סוף, צוחקת ומחייכת, והנה הן נפרדות והולכות כל
אחת למקום משלה, האחת לחבורה רועשת אוהבת רוקדת, והשניה אל
הצוק שבו תמיד גשם, מנסה להתחמק מעיני העוברים ושבים. יחד הן
פוגשות את הזריחה, מתחבקות, האחת קצת צוחקת והשניה מחייכת
בעיניים עצובות, והן מסכימות על כל יום מחדש, חותמות בקרן שמש
על דפים דהויים, והילדה השחורה אוהבת מדורות ונייר שרוף, אוהבת
ריח של פיח עם קצת לבנדר בצד. הקור חברה הטוב, והשמש מחבקת את
ילדת הפרחים בלכתה ברחוב...

הימים עוברים מהר ואווירת הסוף שוררת, קולות נרגשים והפסקות
ארוכות, לא יודעים מה לעשות איתנו יותר. המולת מקלחת ועבודות
רס"פ בהתנדבות. קצת חם, מזיעים ודביקים, מצטלמים בלי סוף
מתחבקים עם רובה סער. ופלים אינסופיים וביסלי שאוכלים כל
היום... אווירה איטית שהולכת לעבור כל כך מהר.
ואתמול
בחדר חשוך עם הסטיק לייטס, השיר "נשבע" והנכונות למות, בשביל
צה"ל, בשביל כל אחד, לשיר בחושך, ולמות, ושוב לשיר, ולהתרגש
בלי סוף...
בנות נרדמו בחדר השבועה וחלמו חלומות, ואני הסתכלתי קדימה
בעיניים לא רואות והבנתי שאם צריך, ואם יבקשו, לא אדע אם לשיר
או למות.
הגעגועים שלי גוברים, לבית וכל דבר שמזכיר, לדירה עם פלדלת
ולטיולים רגליים יד ביד, עם חבר שממנו לא ארצה עוד ללכת. בנאדם
עובר דברים בחיים, זה ידוע, ועוד ידוע לי שטוב לי לשכב על הבטן
על מיטה צבאית ולראות כפכפים עומדים במסדר בוקר מתחת למיטות,
כי כל הוויתי מסתכמת עכשיו במחשבה על הימים שנשארו.
בערב, במיטה השלישית מימין באוהל, עם פנסים רחוקים מאירים אני
שמה מוזיקה באוזניים וחוקרת את התקרה מלאת השרכים, המגולגלת,
המתוחה, תקרת הבד עם יו אס כתוב בכל מקום.

שלום לך טירונות, הלא נחמדה והמלמדת להעריך.

אני מתגעגעת לידיים חמות שחיבקו אותי בשעתיים היקרות שלי,
שעברו והשאירו אותי באותו כביש ארוך הפונה למאהל.

טקס ההשבעה עבר.
המסע עבר.
הפרדסים עם האבטיחים המבשילים והחול המחניק מהצעידה המהירה -
הנפילה אל הדשא הגבוה כשה"אויב" זרק "רימון" - עברו כולם.
עכשיו הזמן נופל ומתהפך, מהר כמו שעון חול עם פתח עבה - בורח
לבלי שוב, בלי שידינו יוכלו לתפוס, לעצור את החול, את הזרימה,
את הטירוף שעוד שניה נגמר.
הרבה מאוד נרות הדליקו בערב ההוא, יזכור עם ישראל את בניו
ובנותיו, בניו ובנותיו שהיו למגש כסף, המגש עליו מונחת המדינה
שלמענה.
לקבלת המפקדים המסדר יעבור לדום, עם נשקים בהצג, נשק שכבר אין
לי אותו איתי.
ואתה,
אחד האנשים שהכי יקרים לי,
בבית עם חום די גבוה וכל שאני רוצה,
רוצה עד ששורף לי בפנים,
זה לכבות את האור בחדר השקט שלך בתל אביב, להכנס בגרביים רכות
ולהדליק נר, שני נרות, ושלושה, ולשבת על המיטה שלך, שאתה שוכב
בה, ישן. עם כאב ראש קטן שיעבור כשאניח ידי על מצחך.

בהשבעה, כשעמדתי אחרונה בשלשה ומאחור היו רק פנסי רחוב, רציתי
שתבוא מאחוריי ותחבק אותי, תכרוך ידיך סביבי ולא תעזוב, לא
משנה מה, לא תעזוב כל עוד אני עומדת שם, שיהיה לי חם וטוב
ושארגיש אותך נושם, כמו אז בטכניון בכל הערבים ההם, בכורסה
הקטנה מול הטלוויזיה.
החום שלך חסר לי כל כך.