"אני נכנעת. רק תחזור, אני נכנעת!" אמרתי לו. ומאז הוא לא שמע
אותי יותר אומרת לו כלום. השעה הייתה שעת לילה מאוחרת. הוא
בדיוק התחיל לרדת במדרגות. אני הדלקתי לו אור.

זה היה יום לא שקט. הוא קם מוקדם משהייתי צריכה. התריסים היו
מוגפים כמו שהוא אוהב. הוא ישב על הכיסא שלי וגרב את הגרביים
הלבנות שלו. הסתכלתי עליו והתאמצתי לחייך, הוא הביט בי חזרה
ויכולתי לראות שגם החיוך שלו היה מאומץ. כך קפאנו לדקה ארוכה.
שני מבטים מזוגגים פוגשים בחיוך מאומץ. אהבתי אותו. יכולתי
לדעת את זה באותה הדקה. לגבי אהבתו לא היה לי מושג. החיוך
המאומץ הפך לחיוך נבוך ועצמתי עיניים. שמעתי אותו אומר לי שהוא
הולך. קמתי ללוותו. הוא נישק אותי בשפתיים, שלי היו קמוצות.
אמרתי לו ביי והדלקתי את האור בחדר המדרגות. הוא הלך.

לעבודה הגעתי באיחור. הבוס שלי לא שם לב, היה עסוק בענייני
המסעדה. אמרתי לו בוקר טוב, קיוויתי שלא ישמע ועשיתי את דרכי
למחסן האחורי. הורדתי את המעיל השחור שלי, הגדול. אני אוהבת את
המעיל השחור שלי, הגדול. בתחכום רב הוא מכסה את כל איברי גופי
מלבד אלה האהובים עליי. אני אוהבת רק את כפות היידים שלי,
הצוואר, הברכיים... הבוס שלי בדיוק נכנס למחסן לדרוש לסיבת
איחורי. הסברתי לו שרן התעורר מוקדם משהייתי צריכה. נראה היה
שהוא מבין. אני הייתי מרוצה. הוא אמר לי להזדרז ויצא. שמתי
עליי את הסינר השחור והמטונף, ויצאתי לשרת לקוחות. הייתי לבד
במסעדה בבוקר והלקוחות היו נדיבים. טיפים לא עשיתי הרבה, אבל
מצב הרוח שלי היה מצוין. בארבע, אחרי שעבר העומס והמסעדה
התרוקנה מאנשים, יצאתי לעשן סיגריה וטילפנתי לרן. הוא ענה אחרי
ארבעה צלצולים. הקול שלו היה מקוטע. הוא אמר שהוא נוהג ושחב...
שלו לידו ושהוא עו... אותי כי קשה לו ל... ככה. הבוס שלי קרא
לי. בדיוק נכנס שולחן גדול של אנשים. זוג צעיר, הורים ואחים.
האמא שאלה אותי אם אפשר לקבל קינוח או שניים מתנה, בנוסף
לשלושת הקינוחים של העסקית, כי הילדים מתחתנים מחר. הבטחתי
לברר עם הבוס שלי. ניגשתי לבר למזוג לימונדה לזוג הטרי בקרוב,
הריח החמוץ של הלימונדה עשה לי רע והייתי חייבת לצאת החוצה
לנשום קצת אוויר. כשהייתי בחוץ החלטתי להתפטר. נמאס לי מהיחס
המבזה, מהטיפים העלובים, נמאס לי שלא נותנים לי לסיים סיגריה
אחת בשקט במשך המשמרת, נמאס לי מכל שותי הלימונדה. נמאס. חזרתי
למסעדה, פשטתי את הסינר ויצאתי. במחצית הדרך הרגשתי את הקור
בחזה ונזכרתי ששכחתי את המעיל שלי במסעדה. שקלתי לחזור, אבל לא
היה בי את אומץ. "גדול הוא האומץ לעזוב מהאומץ לחזור''. או
שאולי זה להיפך? לא זכרתי במדויק מה המשפט המדויק יותר ולא
זכרתי מי אמר אותו ואם אני בכלל בעלת הערכה למחבר המשפט, ולכן
ויתרתי. נכנסתי הביתה, הגפתי את התריסים בחדר והלכתי לישון.
כשבאתי להרדם דפקו בדלת. ניגשתי לראות מי זה.

הוא החזיק את המעיל שלי בידיים, עטף אותו, כמו את התינוק שלא
יהיה לנו, ברחמים גדולים, והביט בי ספק בכעס וספק בתמיהה, ללא
ספק באהבה קטנה. אמר שהוא נכנס לעבודה לאסוף אותי והבוס שלי
אמר לו שאני פשוט קמתי ועזבתי ושזאת ממש לא התנהגות רצינית
ושכבר מהתחלה הוא ידע שלא ניתן לסמוך עליי, ושאני לא אחראית
ונמהרת ופזיזה ושהוא לא רוצה לראות אותי יותר בקרבת המסעדה. רן
אמר שהוא איתו ועוד הוא אמר שאני צריכה ללכת להתנצל וזאת לא
התנהגות רצינית ושלא ניתן לסמוך עליי, ושאני לא אחראית ונמהרת
ופזיזה.
"אני לא", אמרתי לו, "אני לא כזאת!", ואם הוא חושב עליי דברים
כאלה אז כדאי שהוא ילך. הוא הסתכל עליי במבט ספק כועס וספק
תמה, ללא ספק אוהב בקטן. הדלקתי לו אור. הוא התחיל לרדת
במדרגות.

הסתכלתי עליו הולך ונבלע בתוך כתמי הלכלוך והעיצוב של רצפת חדר
המדרגות, ראיתי אותו הולך ומתרדד, הולך, הולך ומתרדד, הולך
והולך והולך...

לא אמרתי מילה.