לילה אחד, אחרי שנזרקתי בפעם המי יודע כמה,
יצאתי לטייל, לסדר את הראש, להבין למה זה קורה לי כל הזמן.
יש לי נטייה להתנתק מהעולם, אולי בגלל זה, מכוניות לא הפסיקו
להטריד אותי, עם הצפצופים הבלתי פוסקים שלהם, וזה עוד כשהם
התנהגו בנימוס.
בעודי מפתח תיאוריות פסיכולוגיות הנוגעות לטבע האדם, ולנשים
בפרט,
אני שם לב, שמישהו או משהו נמצא מאחוריי, אני מסב את ראשי
לאחור,
ומולי גור חתולים לבנבן, אפרוחי, פלומתי וקטון, אני ממשיך
ללכת, והוא אחריי, או היא, אני לא ממש בדקתי, וכבר היה חשוך.
וככה, זה נמשך, אני הולך, והוא אחריי.
זה לא היה חתול סתם, זה היה חתול מלכותי, שבמקרה נולד לרחוב,
אבל הרחוב לא הצליח לטשטש את הדם הכחול שלו, העיניים שלו היו
סגורות קמעה, הוא היה עדיין כל כך קטן.
אחרי שהתרגלתי לעובדה שהגור המקסים הזה בחר לו אותי כאימא
חדשה,
פתאום הוא מסתובב וחוזר לאחור.
שרקתי לו, היי גורי, גם אתה נוטש אותי?
אבל הוא לא ממש הבין מה אני רוצה.
טוב, חשבתי לעצמי, זה לא הלילה שלך, נתתי עוד שריקה, לא הייתה
היענות, אז המשכתי ללכת.
זה כבר היה די קרוב לבית שלי, וריחמתי על החתלתול הקטן הזה, מי
יודע
מתי הוא אכל פעם אחרונה.
אני חייב להודות, שהקשר שלי לחיות מסתכם פחות או יותר בכך שאני
מכיר בעובדה הבלתי נמנעת שגם אני אחד מהן.
אבל בכל זאת, החלטתי שלפחות הלילה הוא לא ילך לישון על בטן
ריקה.
חזרתי בזריזות הביתה, לקחתי שתי פרוסות לחם הכנסתי לשקית,
והתכוונתי לצאת.
חשבתי עוד רגע, חזרתי למטבח, הרמתי מכסה מעל סיר, שחיכה
בנאמנות על השיש, הוצאתי כמה כפות ממה שבישלתי באותו יום,
הכנסתי לשקית, ויצאתי לדרך עם הרגשה טובה כזאת בלב.
ידעתי שזו עלולה להיות טעות שהכנסתי אוכל חם לשקית,
כי לאוכל חם ריח מפתה, ואכן הרבה חתולים שהתרגלו כבר להיות
סמוכים על פח הזבל שלי, סברו שהנה באה "מנה חמה", אבל סימנתי
להם לא הפעם, חבר'ה, יש חתול חדש בשכונה, והלכתי אל הגור הקטן
שלי.
בדרך התרוצצו לי מחשבות בראש, אולי הוא הלך, והוא כבר לא מחכה
לי,
אבל ידעתי שזה לא יהיה ככה,
ידעתי שהוא יהיה שם, יחכה לי.

ואז מרחוק, ראיתי על הכביש,
כתם דם,
שקית האוכל רעדה בידי,
כתם דם קטן, שפלומת פרווה לבנה בצבצה ממנו.