היה היה ילד, פרנקלין שמו.
פרנקלין חי בבועה, בועה אמיתית, לא בועה דמיונית.
לפרנקלין לא הייתה מחלה שבגללה היה חייב לחיות בבועה האמיתית -
לא דמיונית. הוא פשוט חשב - "כמה כיף יהיה לחיות בבועה, כי הרי
רוב האנשים חיים בבועה דמיונית, אז למה לא לחיות בבועה
אמיתית?!".

וכך, הלך לחנות בועות וקנה לו בועה. בועה שקופה, רגילה
לחלוטין.
פרנקלין נכנס לבועה, והחליט לטייל ברחובות העיר.
בעוד פרנקלין מטייל, מבטים חמורים נפנו אליו בתמיהה ובהרמת
גבה, פרנקלין לא הבין מדוע אנשים מביטים בו כך.
חשב לעצמו פרנקלין - "המון אנשים חיים בבועה, אך ודאי אצטרך
להוסיף לה גם צביעות. הרי רוב האנשים צבועים. צבועים בצבע
דמיוני, אך אני אהיה צבוע בצבע אמיתי".

לקח פרנקלין צבעים ומכחול, והחל לצבוע את הבועה.
הוא צבע אותם בעננים כחולים, קישט בדשא ירוק, פרחים אדומים,
סגולים וצהובים, וכמובן שמש גדולה וצהובה, עם קרניים צבוהות.
אמר לעצמו - "זהו, עכשיו לא יסתכלו עליי באופן מוזר".

שוב יצא פרנקלין לרחובות העיר, ולמרבה הצער הבין שמסתכלים עליו
בפנים חמורות אף יותר, ובגבה שהורמה לגובה בלתי-הגיוני.
חשב לעצמו פרנקלין - "מעניין מה הבעיה, הרי כולם חיים בבועה
דמיונית, מדוע זה כה מוזר שאחיה אני בבועה אמיתית, ובצביעות
אמיתית, לא דמיונית?! ודאי אצטרך להוסיף גם תאוות בצע, אבל
לא תאוות בצע שהיא בתוך עצמי - אגלה לעולם שאני מעוניין בכסף
חינם. ודאי יבינו אותי וישמחו לתת לי כסף, ואולי גם יפסיקו
להסתכל עליי במבטים חמורים".

לקח פרנקלין מוט עץ שעליו הדביק שלט לבן, ועל השלט כתב: "אני
פרנקלין, מעוניין בכסף חינם. אנא תנו לי!".
מצוין, חשב לעצמו פרנקלין, כעת אצא לרחוב, ארוויח כסף, וגם לא
יסתכלו עליי באופן מוזר.

יצא פרנקלין לרחוב, ולמרבה הפתעתו הסתכלו עליו בפנים חמורות כל
כך, שרצה לברוח הביתה, ובגבה מורמת כל כך, שחשב שגבות האנשים
יברחו מפרצופם.
בנוסף למבטים החמורים, והגבות המורמות, באה משטרה ולקחה את
פרנקלין בניידת.

פרנקלין כעת מאושפז בבית משוגעים, יושב בתוך הבועה המקושטת
בנוף יפה, ומחזיק בשלט המבקש כסף חינם.
פרנקלין הבין, שכל אדם יודע שהוא וכל שאר האנשים חיים בבועה,
צבועים ותאווים לכסף חינם, אך הם אינם מודים בזה, ומסתירים זאת
בעזרת הצביעות הדמיונית שלהם, המוחבאת בבועה הדמיונית שלהם.